פרשנות מצטטת על תהילים קלו:ו

לרוקע הארץ על המים כנגד דורו של ירד. לפי שירד העולם ממה שהיה. כי התחילו להוסיף על חטאתם פשע כעסות. ובימיו ירדו עזא ועזאל מן השמים ותעו אחרי בנות האדם. ועכ"ז התנהג הקב"ה עמהם בחסד ולא הענישם.

על התבואה. בלשון זה יש במשמעותו דבר הנדון וסבת הדין, דבר הנדון הוא התבואה שנדונה בפסח אם תרבה או תתמעט, וה"פ דמתניתין בארבעה פרקים העולם נידון, בארבעה חלקים וזמנים חלוקים העולם הכולל כל אלו הד' דברים הנזכרים במשנה, (נידון) בפסח נידון על חלק אחד ממנה והיא התבואה אם תתברך או לא, וכן כל שאר החלקים דפירות ומים, וחלק האדם אע"ג דהוא משונה קצת מן החלקי אחרים, מ"מ כללו עם אחריני מן הטעם הנ"ל, כי להיותו עולם קטן הרי הוא חלק מן הגדול, וחילק כל העולם לד' חלקים אלו, דנראה דכל שאר הדברים הם טפלים להם, להיות כי באלו נרמזו ד' רגלי המרכבה, כי בתבואה כתיב (משלי יד, ד) ור(ו)ב תבואות בכח שור. ופירות האילן יהיו כנגד פרצוף יעקב אבינו אשר הוא אילנא דכלא ביה כידוע ליודעי חן, והוא כנגד פרצוף נשר. והאדם הנידון בר"ה פשוט הוא, שהרי כתיב (יחזקאל א, י) ודמות פניהם פני אדם. והמים כבר ידענו מה שכתוב (תהלים קלו, ו) לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו. והחסד נקרא ימין ה' ושם פרצוף אריה ככתוב:
וסבת הדין נמי מורה, כשנפרש הכי, בפסח העולם נידון על המצות והעבירות שנעשו בתבואה, וכן באחריני. ואם יהיה פירושו הכי, צ"ל דלא בלבד התבואה עצמה שהיא סיבת הדין נדונת אם תלקה או לא, אלא אף יוצא הדין הכללי הראוי לחוטאים בה והוא הדבר כנזכר בפרקי אבות (פ"ה מ"ט) בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו' מפני מעשר שני וכו' מפני גזל מתנות עניים וכו'. יהיה בעצרת ובחג כל אחד כפי דינו, ובר"ה יוצא הדין פרטי לכל א' ואחד כפי מעשיו, מי יחלה ויתרפא ומי ימות בה ומי שלא יחלה כלל, אבל לפי זה נמצא היות דין התבואה ודומיו קודמים לדין ר"ה הפך מה שפירשנו לעיל, ומפשטא דתלמודא וראיות הברייתא שכתב התי"ט נראה שהפירוש הראשון הוא עיקר:

וירקעו. כְּמוֹ לְרֹקַע הָאָרֶץ (תהילים קל"ו), כְּתַרְגּוּמוֹ וּרְדִידוּ, טַסִּין הָיוּ מְרַדְּדִין מִן הַזָּהָב, אשטנ"דרא בְּלַעַז, טַסִּין דַּקּוֹת. כָּאן הוּא מְלַמֶּדְךָ הֵיאַךְ הָיוּ טוֹוִין אֶת הַזָּהָב עִם הַחוּטִין, מְרַדְּדִים טַסִּין דַּקִּין, וְקוֹצְצִין מֵהֶן פְּתִילִים לְאֹרֶךְ הַטַּס – לַעֲשׂוֹת אוֹתָן פְּתִילִים תַּעֲרֹבֶת עִם כָּל מִין וָמִין בַּחֹשֶׁן וְאֵפוֹד שֶׁנֶּ' בָּהֶן זָהָב, חוּט אֶחָד שֶׁל זָהָב עִם ו' חוּטִין שֶׁל תְּכֵלֶת, וְכֵן עִם כָּל מִין וָמִין, שֶׁכָּל הַמִּינִים חוּטָן כָּפוּל ו', וְהַזָּהָב חוּט שְׁבִיעִי עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד: