תִּדְבַּ֥ק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַ֑ם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃
מדרש בחדוש
והנה המגיד בפתח דבריו רצה לחזק לבנו בגלות הזה ושנאמין שעתיד הקב"ה לגאלנו. ונתן סבה אל אורך הגלות. וזהו עיקר ההגדה. ובכללה הולך ומגיד את הדברי' שאירעו לנו ולאבותינו במצרי'. והמכות שהוכו המצרי' כי כיוצא בהם יעשה הוא ית' בגאולה העתידה ובספור הדברי' יעוררו רחמיו ית' ויגאלנו באומרו ראו איך ראויי' שיעשה להם נסי' מחודשי' כי זה כמה שני' עשיתי להס נסי' אלו שמזכירי'. ואינם כפויי טובה. ולז"א שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הוא משובח לפי שמעורר יותר הרחמי'. וכמ"ש בסה"ז ונביא לשונו לקמן בעה"י: וזה החלו לדבר הא לחמא עניא וכו'.
תחלה ראוי לתת טעם למה התחילו המדרש הזה בלשון תרגום. ולא המשיכו דבורם באופן זה. ונראה לומר שדבר ידוע הוא שהתרגום הוא לשון ארמי לשון מאותו רמאי המקטרג תמיד על ישראל. וע"כ אמרו שלא ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי לפי שאין מלאכי השרת מכירין בו. הואיל והוא לשון מיוחד לארמי אובד אבי. ועכ"ז למען לא יקטרג בתפלותינו התקינו חכמי' לתת לו חלק בהם הלא הוא התרגום שאומרי' בקדיש ובקדושה דסדרא. כי יתפאר ויאמר חשוב אני בעיני ה' שאומרי' תפלותיה' בלשוני:
מעתה להיות שגרשנו אותו מבתנו כאשר צונו הוא יתברך שאור לא ימצא בבתיכ' וכתיב כי כל שאור וכל חמץ כי שאור וחמץ הם כנויים אל השטן הוא יצה"ר. ואין ספק שהוא מקפיד על הדבר. לפיכך סדרו לנו שניתן לו חלק בראש מעין שעיר המשתלח. ומעין המשל שמשלו חכמי' לכלב הצועק בבית המלך אומר המלך זרקו לו עצם ולא יערבב הסעודה. כך אנו מתחילין בלשון ארמי זה כדי שלא יערבב שמחתנו:
והתחילו בבבא זו למען ישמעו שעדיין אנו משועבדי' בגלות ואל יטיל עין הרע בשמחתנו. ואומרי' לו שעם היות שיצאנו ממצרי' עדיין אנו אוכלי' לחם עוני כאשר היינו עושי' שם. ואם ירצה גם הוא לבוא לסעוד עמנו הרי אנו מזמיני' אותו. ולזה אנו אומרי' כל דכפין ייתי ויכול לקיי' אם רעב שונאך האכילהו לחם. וגם כי אנו מזומני' לאכול לא שכחנו חרבן בית מקדשנו ותפארתנו לקיי' אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. וזהו אמרנו #?* הא שתא הכא עבדי וכו':
ואולם אומרו הא לחמא נרא' שאינו מדוקדק שאם הכונה לומר שהוא מעין הלחם שאכלו אבותינו במצרי' הול"ל כהא לחמא כמו שהיא גירסת האשכנזי' אלא שגם בנוסח ההוא יקשה. כי לא אכלו אבותינו במצרי' לחם מצה דומה לשלנו. שהרי מעיד הכתוב שבצאתם ממצרי' אפו העוגות מצות על כי גורשו ולא יכלו להתמהמה אלא לחמם היה נקרא לחם עוני לפי שהיו אוכלי' אותו בענוי ושעבוד. ולפי זה היה ראוי שיאמר לחמא די אכלו אבהתנא בארעא דמנרי' לחמא עניא הוה. עוד ראוי לדקדק למה הזכיר הלחם שהיו אוכלי' יותר משאר הענויי'. אמת שלזה היינו יכולי' להשיב שהואיל וסדרו לנו לומר הסדר הזה קודם האכילה כדי שלא ישן וימנע עצמו מהגיד מצא מין את מינו ונעור.
אך אפשר לומר כי לחמא האמור כאן אינו רוצה לומר לחם אלא סעודה כמה דאת אמר עבד לחם רב. וכן מורה הפועל שאנו עושי' באמרנו הנוסח הזה שמגביהי' הקערה אשר בה לחם וירקות ודברי' אחרי'. וכן משמע ממה שאמרו בגמרא שמסלקין השלחן מלפני כל אחד ואחד אחר שאמרו הא לחמא כדי ליתן מקום לתנוקות לשאול. וכן אביי כשהיה קטן בבית רבה רבו כשראה כן אמר אכתי לא אכלינן מ"ט עקריתו פתורא. אמר רבה פטרתן מלומר מה נשתנה. וא"כ כונתו לומר סעודה זו אכלו אבותינו בארץ מצרי'. היינו לחם צר וירק ולא דבר אחר ומעוני' בחומר ובלבני' שע"כ משימי' בתוך הקערה גם החרוסת כפי סדר הגמ' והפוסקי'. וגם כי יש בתוכה הזרוע בשלה והצלי ידוע שהם זכר לשלמי חגיגה וקרבן פסח. וא"כ לא נמצא בסעודה אלא דברי' של עוני. פת שלא החמיץ ומצומצם כדרכו של עני בפרוסה וירק שהוריקו פניה' בענוי. והחרוסת זכר לטיט. ועכשו יש לנו כמה מיני מאכלי' לאכול ולהאכיל ויין ברבוי שאפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין וכל שכן שאר הדברי' הרגילי' לתת להם בשר ודגי' וכל מטעמי' באופן שכלם מראי' עצמם עשירי' ויכולי' לומר כל דכפין יתי ויכול וכו'. והא דלא אמרינן כהא לחמא הוא משום שדבר ידוע שהדומה אינו בגדר הנדמה. וכדי שלא יאמרו שהוא גרוע ממה שאכלו אבותינו במצרי' וע"כ אומרי' הא לחמא כלומר סעודה זו היו אוכלי' ולא מעולה ממנה.
ועל דרך דרש ורמז אפשר לומר כי דברי המגיד הם במאי דהוה וכונתו לדבר על לבנו ולנחמנו בגלותנו זה הואיל ולא נגאלנו בניסן הזה כמו שהיינו מצפי' מטעם בניסן עתידין ליגאל כמו שיבא בעה"י.
והתחיל בנוסח זה לקיים מה שאמרו חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ואומר שמודה ומשבח לאדון הכל שהגלנו מארצנו. שאילו לא הגלנו לא היינו מברכי' את שמו ית' על שום דבר. כמו שאמרו לא נחרב הבית אלא מפני שלא היו מברכי' על התורה. והוא הדין לשאר ברכות. דאם על חרבן ראשון נאמר הוא דבר פשוט שלא היו מברכי' כי הלא עזרא ובית דינו תיקנו כל הברכות. וביאה שנייה פקידה היתה ולא גאולה. ואם על חרבן שני נא' אפשר שהיו מתרשלי' בהם כמו שעושי' רבי' בזמננו. וזהו אומרו הא לחמא עניא על דרך שאמרו לחם שעונין עליו דברי' הרבה.
וכשהיו אבותינו במצרי' היו אוכלי' אותו בלא ברכה וזהו אומרו כל דכפין יתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח. כלו' בימי' ההם כל הרעב הוא בא ואוכל בא ומדלג. היינו היה בא בחפזון לאכול בלא ברכה לפניה ולאחריה ומלת יתי לפי דרכנו הוא בינוני כמו ככה יעשה איוב וכמו ויש אשר יהיה הענן ימים מספר ורבי' כאלה. וכן נר' ממ"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרי' חנם ואז"ל חנם מן המצות. ומה מצוה נעשית באכילת הדג אלא הברכה שלא היו מברכין אותה. לא כן אנו שקודם אכלנו המצה אנו מברכי' שבע ברכות.
ואחר שאמר מה שהיו עושי' במצרי' מתפלל על גאלתנו. וכאילו יאמר שראוי' אנו אליה. מק"ו. שאם כשהיו במצרי' עם היות שלא היו מברכי' על אכילתם. והרי הוא כאילו אינם מכירי' החסד הנעשה להם. שמפני זה אילו היו בארצם ראוי' לגלות ממנה, ועם כל זה נגאלו בחסדך. אנו שמברכין אותך כאמור אינו דין שתגאלנו. לכן יהי רצון שמה שאנו אוכלי' השנה הזאת כאן בעבדות נאכל לשנה הבאה בא"י בני חורין שלא נמנע מלברכך בקדושה ובטהרה:
תחלה ראוי לתת טעם למה התחילו המדרש הזה בלשון תרגום. ולא המשיכו דבורם באופן זה. ונראה לומר שדבר ידוע הוא שהתרגום הוא לשון ארמי לשון מאותו רמאי המקטרג תמיד על ישראל. וע"כ אמרו שלא ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי לפי שאין מלאכי השרת מכירין בו. הואיל והוא לשון מיוחד לארמי אובד אבי. ועכ"ז למען לא יקטרג בתפלותינו התקינו חכמי' לתת לו חלק בהם הלא הוא התרגום שאומרי' בקדיש ובקדושה דסדרא. כי יתפאר ויאמר חשוב אני בעיני ה' שאומרי' תפלותיה' בלשוני:
מעתה להיות שגרשנו אותו מבתנו כאשר צונו הוא יתברך שאור לא ימצא בבתיכ' וכתיב כי כל שאור וכל חמץ כי שאור וחמץ הם כנויים אל השטן הוא יצה"ר. ואין ספק שהוא מקפיד על הדבר. לפיכך סדרו לנו שניתן לו חלק בראש מעין שעיר המשתלח. ומעין המשל שמשלו חכמי' לכלב הצועק בבית המלך אומר המלך זרקו לו עצם ולא יערבב הסעודה. כך אנו מתחילין בלשון ארמי זה כדי שלא יערבב שמחתנו:
והתחילו בבבא זו למען ישמעו שעדיין אנו משועבדי' בגלות ואל יטיל עין הרע בשמחתנו. ואומרי' לו שעם היות שיצאנו ממצרי' עדיין אנו אוכלי' לחם עוני כאשר היינו עושי' שם. ואם ירצה גם הוא לבוא לסעוד עמנו הרי אנו מזמיני' אותו. ולזה אנו אומרי' כל דכפין ייתי ויכול לקיי' אם רעב שונאך האכילהו לחם. וגם כי אנו מזומני' לאכול לא שכחנו חרבן בית מקדשנו ותפארתנו לקיי' אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. וזהו אמרנו #?* הא שתא הכא עבדי וכו':
ואולם אומרו הא לחמא נרא' שאינו מדוקדק שאם הכונה לומר שהוא מעין הלחם שאכלו אבותינו במצרי' הול"ל כהא לחמא כמו שהיא גירסת האשכנזי' אלא שגם בנוסח ההוא יקשה. כי לא אכלו אבותינו במצרי' לחם מצה דומה לשלנו. שהרי מעיד הכתוב שבצאתם ממצרי' אפו העוגות מצות על כי גורשו ולא יכלו להתמהמה אלא לחמם היה נקרא לחם עוני לפי שהיו אוכלי' אותו בענוי ושעבוד. ולפי זה היה ראוי שיאמר לחמא די אכלו אבהתנא בארעא דמנרי' לחמא עניא הוה. עוד ראוי לדקדק למה הזכיר הלחם שהיו אוכלי' יותר משאר הענויי'. אמת שלזה היינו יכולי' להשיב שהואיל וסדרו לנו לומר הסדר הזה קודם האכילה כדי שלא ישן וימנע עצמו מהגיד מצא מין את מינו ונעור.
אך אפשר לומר כי לחמא האמור כאן אינו רוצה לומר לחם אלא סעודה כמה דאת אמר עבד לחם רב. וכן מורה הפועל שאנו עושי' באמרנו הנוסח הזה שמגביהי' הקערה אשר בה לחם וירקות ודברי' אחרי'. וכן משמע ממה שאמרו בגמרא שמסלקין השלחן מלפני כל אחד ואחד אחר שאמרו הא לחמא כדי ליתן מקום לתנוקות לשאול. וכן אביי כשהיה קטן בבית רבה רבו כשראה כן אמר אכתי לא אכלינן מ"ט עקריתו פתורא. אמר רבה פטרתן מלומר מה נשתנה. וא"כ כונתו לומר סעודה זו אכלו אבותינו בארץ מצרי'. היינו לחם צר וירק ולא דבר אחר ומעוני' בחומר ובלבני' שע"כ משימי' בתוך הקערה גם החרוסת כפי סדר הגמ' והפוסקי'. וגם כי יש בתוכה הזרוע בשלה והצלי ידוע שהם זכר לשלמי חגיגה וקרבן פסח. וא"כ לא נמצא בסעודה אלא דברי' של עוני. פת שלא החמיץ ומצומצם כדרכו של עני בפרוסה וירק שהוריקו פניה' בענוי. והחרוסת זכר לטיט. ועכשו יש לנו כמה מיני מאכלי' לאכול ולהאכיל ויין ברבוי שאפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין וכל שכן שאר הדברי' הרגילי' לתת להם בשר ודגי' וכל מטעמי' באופן שכלם מראי' עצמם עשירי' ויכולי' לומר כל דכפין יתי ויכול וכו'. והא דלא אמרינן כהא לחמא הוא משום שדבר ידוע שהדומה אינו בגדר הנדמה. וכדי שלא יאמרו שהוא גרוע ממה שאכלו אבותינו במצרי' וע"כ אומרי' הא לחמא כלומר סעודה זו היו אוכלי' ולא מעולה ממנה.
ועל דרך דרש ורמז אפשר לומר כי דברי המגיד הם במאי דהוה וכונתו לדבר על לבנו ולנחמנו בגלותנו זה הואיל ולא נגאלנו בניסן הזה כמו שהיינו מצפי' מטעם בניסן עתידין ליגאל כמו שיבא בעה"י.
והתחיל בנוסח זה לקיים מה שאמרו חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ואומר שמודה ומשבח לאדון הכל שהגלנו מארצנו. שאילו לא הגלנו לא היינו מברכי' את שמו ית' על שום דבר. כמו שאמרו לא נחרב הבית אלא מפני שלא היו מברכי' על התורה. והוא הדין לשאר ברכות. דאם על חרבן ראשון נאמר הוא דבר פשוט שלא היו מברכי' כי הלא עזרא ובית דינו תיקנו כל הברכות. וביאה שנייה פקידה היתה ולא גאולה. ואם על חרבן שני נא' אפשר שהיו מתרשלי' בהם כמו שעושי' רבי' בזמננו. וזהו אומרו הא לחמא עניא על דרך שאמרו לחם שעונין עליו דברי' הרבה.
וכשהיו אבותינו במצרי' היו אוכלי' אותו בלא ברכה וזהו אומרו כל דכפין יתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח. כלו' בימי' ההם כל הרעב הוא בא ואוכל בא ומדלג. היינו היה בא בחפזון לאכול בלא ברכה לפניה ולאחריה ומלת יתי לפי דרכנו הוא בינוני כמו ככה יעשה איוב וכמו ויש אשר יהיה הענן ימים מספר ורבי' כאלה. וכן נר' ממ"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרי' חנם ואז"ל חנם מן המצות. ומה מצוה נעשית באכילת הדג אלא הברכה שלא היו מברכין אותה. לא כן אנו שקודם אכלנו המצה אנו מברכי' שבע ברכות.
ואחר שאמר מה שהיו עושי' במצרי' מתפלל על גאלתנו. וכאילו יאמר שראוי' אנו אליה. מק"ו. שאם כשהיו במצרי' עם היות שלא היו מברכי' על אכילתם. והרי הוא כאילו אינם מכירי' החסד הנעשה להם. שמפני זה אילו היו בארצם ראוי' לגלות ממנה, ועם כל זה נגאלו בחסדך. אנו שמברכין אותך כאמור אינו דין שתגאלנו. לכן יהי רצון שמה שאנו אוכלי' השנה הזאת כאן בעבדות נאכל לשנה הבאה בא"י בני חורין שלא נמנע מלברכך בקדושה ובטהרה:
רש"י
שוש תשיש - לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו שנאמר (תהילים קל״ז:ו׳) תדבק לשוני לחכי וגו':
מלבי"ם
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, ימליץ שכמו שהימין היא מוכנת אל האדם בכל תנועותיו ועסקיו, כן ירושלים היא חבת כל תנועותינו ועסקינו, עד שא"א לשכחה כמו שא"א לשכח את הימין, ויותר מזה כי תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, שכל דבורי הוא בך ואם לא אדבר מזכרונך אהיה כאלם אשר לשונו לחכה דבקה, ולא לבד בעת שאני גולה וסורה, כי גם אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, גם אם אשמח בהצלחת עולם תהיה ירושלים עולה עליהם, עד שכל שמחה תהפך לעוצב ע"י זכרון חורבנה: