פרשנות מצטטת על תהילים קמד:יב

אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הֳ' אֱלֹהֵינוּ הֳ' אֶחָד. נראה לי בס"ד הא דקרי ליה בשם חטיבה, שהוא לשון התנשאות וגבהות כמו (תהלים קמד, יב) מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל, היינו כי פסוק זה יש בו כ"ה אותיות כמנין חיבה, רמז שישראל אומרים יחוד זה בחיבה, לכך סמיך ליה פסוק וְאָהַבְתָּ, וידוע כי יחוד פסוק זה הוא יחוד התפארת הרמוז באותיות 'אח' ד'אֶחָד', יען שהוא כולל ט' ספירות כמנין א"ח שהם חב"ד חג"ת נה"י, אך יחוד בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד הוא יחוד המלכות הרמוזה באות ד' ד'אֶחָד', ולכן יחוד שמע ישראל שהוא יחוד התפארת שיש בו כ"ה אותיות כמנין חיבה נקרא חטיבה, שאם תניח ט' שהיא סוד התפארת שכולל ט' ספירות בתוך אותיות חיבה יהיה בזה צירוף חטיב"ה, ולזה אמר אתם עשיתוני 'חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם' שנאמר שמע ישראל וכו', אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת דכתיב ומי כעמך ישראל וכו', שפסוק זה יש כו כ"ב אותיות צרף עמהם מספר י"ב כנגד י"ב שבטי ישראל, שקורא את כולם גוי אחד, הרי כאן מספר צ"ד שעולה חטיבה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הא דנקיט בזה לשון חטיבה, והוא חטיבה [34] עולה ב' פעמים טוב [17], וידוע ישראל מעלים על ידי יחוד זה מ"ן מתתא לעילא, וממשיכים מ"ד מעילא לתתא, הרי טוב כפול עולה ויורד, גם על ידי זה הקב"ה מנחיל לישראל טוב כפול בעולם הזה ובעולם הבא בסוד (אבות פר' ו' משנה ') גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
ואפשר לרמוז בס"ד פסוק שמע ישראל במילואו יעלה ס"ו [66] אותיות, ואותיות יום עם מספר נקוד חולם עולים ס"ו [66] ולזה אמר (דברים כו, יז) אֶת הֳ' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם, רמז באותיות יום על פסוק שמע ישראל וכו', גם אותיות (דה"א יז, כא) וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ במילואם הם ס"א [61], אותיות כמנין הַיּוֹם, ולזה אמר וַהֳ' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם.
ועוד נראה לי בס"ד בזה פסוק שמע ישראל יש בו כ"ה אותיות ופסוק ומי כעמך וכו' יש בו כ"ב, ובזה יובן (תהלים יח, ל) כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד, תיבת בְכָה נדרשת בך כה, כי הכ"ף באמצע הולך לכאן ולכאן, והכונה לומר בשני שבחים אלו, של הקב"ה ושל ישראל, אָרוּץ גְּדוּד שאכניע את אויבי ישראל, נמצא שבח של ישראל הוא בכ"ב אותיות, ובזה יובן בס"ד (שם פד, ה) אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ, אשריו שיש לו עוז בשבח של 'ב"ך אותיות', שהוא פסוק וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וידוע שישראל הם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, וזכו לשבח זה בזכות שקבלו התורה שהיא 'כ"ב אותיות', ובעבור זה ישיגו טובה [22] בעולם שמספרה כ"ב.

אם לא עכשיו אימתי. שלא יאמר אני היום עסוק במלאכתי למחר אפנה ואעסוק ואתקן עצמי. כי שמא לא תפנה ואפי' אם יפנה היום ההוא חלף עבר ובטל אותו ממלאכת ה' ולא יוכל לשלמו כל ימיו כי כל הימים אשר הוא חי על האדמה חייב הוא לתקן עצמו ולעסוק במצות ואין לו רשות ליבטל ממלאכתו ואפי' שעה אחת. ועוד יש בכלל זה הלשון אם לא עכשיו בימי נערות אמתי אם עד זקנה ושיבה יניחנה לא יוכל לעשותה. ועל ענין זה אמר דוד ע"ה (תהלים קמ"ד י"ב) אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם. ר"ל כי הנטע בעודנו קטן אדם יכול לגדלו להיות עץ ישר ולא יהיה עקום אך לאחר שגדל בעקומו היותו קשה הוא מאד לתקן. וכן האדם בעודנו קטן בקל הוא להיות בדרך טוב ולסור מן הרע אבל אם הזקין ברשעו קשה בעיניו להניחה כמו שכתוב (משלי כ"ב ו') חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה וכתיב (דברים כ' י"ט) כי האדם עץ השדה. ועוד כי התשובה בימי זקנה אינה תשובה שלמה כי באותו זמן אין היצר חזק והתאוה נקיה ולא תערב לנפש ואין לו חפץ בהנאת העבירות וזו היא הסיבה אליו לתשובה. ועל ענין זה נאמר (קהלת י"ב א') וזכר את בוראך בימי בחרותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ:

הוא היה אומר בן חמש למקרא וכו'. במאמר הזה בא לבאר ענין האדם מראשיתו ועד סופו. והאדם יש לו דמיון אל בית המקדש, כי ההיכל היה גבוה מאה אמה (מדות פ"ד מ"ו), וכך חיי האדם. אף על גב ש"ימי שנותינו שבעים שנה" (תהלים צ, י), מצד הזכות מגיע עד מאה. ולמה מגיע עד מאה, כי האדם הוא תבנית היכל. ודבר זה בארו עוד בפרק חלק (סנהדרין ק.) אדם הראשון היה מן הארץ עד הרקיע, כיון שסרח, הניח הקב"ה ידו עליו ומעטו והעמידו על מאה אמה. ועוד אמרו בחלק (סנהדרין ק.) "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג), רבי יהודה אומר מאתים אמה, רבי שמעון אומר מאה אמה, כאדם הראשון. אין לי אלא אנשים, נשים מניין, תלמוד לומר (תהלים קמד, יב) "בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל", כמה היה היכל, מאה אמה, עד כאן. הרי כי למדו שעור האדם מן קומת ההיכל שהוא מאה אמה, כי משפט אחד להם, ובריאה אחת להם; שכשם שהאדם נבדל מכל הנבראים שעל פני האדמה בקדושתו, שיש לו נשמה נבדלת. כך בית המקדש נבדל מכל האדמה בקדושתו האלהית.