פרשנות מצטטת על תהילים קמו:ז

לאסר אסר על נפשו, הוראת השורש הזה היא ענין סגירה או קשירה, ואסרנוהו לענותו (שופטים י"ו ו'), וימסו אסוריו (שם ט"ו), והם היתרים שנאסר בהם, ולכן נקרא בית הכלא בית האסור (ירמיה ל"ז ט"ו), לפי שהבית הזה סגור ומסוגר שלא יצאו היושבים בו, והושאל על רצון האדם שהוא חפשי בטבעו לעשות ושלא לעשות, כאשר תמנעהו מצוה או אזהרה מעשות דבר מה, הרי כאילו הדבר נקשר ונסגר, ואין ביכולת האדם להשיגו, וזהו ענין לאסור אסר על נפשו, שיקשור את נפשו בדבריו וימנע מעשות דבר שהיה ביכולתו לעשות, וכן שמשו חז"ל בכל איסורי התורה וד"ס בלשון הזה, ובהפך אמרו מותר מותרת, שהוא ענין התרת הקשר, כמו ה' מתיר אסורים (תהלים קמ"ו ז'), ואמרו בספרי לאסור איסר על נפשו, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור, שאם נשבע לאכול נבלות וטרפות אין השבועה חלה, והנה אם תדקדק בעומק פשוטו של מקרא תראה שכל נדר הנחתו הראשונה על קבלת החיוב לעשות, והאסור שלא לעשות, ולזה תראה בכל הפרשה שיחבר הנדרים והאסורים, יאמר נדריה ואסריה, ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה וכן תמיד, ענינו שיחייב האדם את עצמו לעשות או שלא לעשות, והנדר לעשות הוא לה', שיחייב את עצמו לתת לגבוה מנכסיו, כגון אם אמר הרי עלי עולה או שלמים, ועי"ז פעמים יהיה תכלית הנדר שלא לעשות, כגון אם יאמר אם אעשה כך אתן כך וכך לגבוה או אתענה, או אם יאמר בלשון קונם ושאר לשונות הנדר שהזכירו חז"ל, שע"י כך הרי הוא כאילו הקדיש הדבר לשמים ואסר על נפשו שלא לקללו, ותבין מזה אמרו כי ידור נדר לה' או השבע וגו', שהם שני דברים:

הותר. פתח אסירים ממסגר שלהם כמו (לקמן קמ"ו) מתיר אסורים, שלח מלך ויתירהו (לקמן ק"ה):

כי בדבר אשר זדו עליהם פירושו בדבר אשר הזידו המצרים על ישראל ידעתי שהוא גדול מכל האלהים. וטעם זה, מפני שהשם גזר על ישראל ועבדום וענו אותם (בראשית טו יג) ולא היה על המצרים בזה העונש הגדול, אבל הזידו עליהם וחשבו להכרית אותם מן העולם, כמו שאמר (שמות א׳:י׳) הבה נתחכמה לו פן ירבה, וצוה למילדות להמית הבנים, וגזר עליהם כל הבן הילוד היאורה תשליכהו (שם כב), ומפני זה היה עליהם העונש המשחית אותם לגמרי, וזהו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד), כמו שפרשתיו (שם ולעיל יב מב). והנה השם ראה מחשבתם, ונקם מהם על זדון לבם. וכן אמר הכתוב עוד כי ידעת כי הזידו עליהם (נחמיה ט י), כי העונש בעבור הזדון שחשבו לעשות להם. והנה ה' רואה ללב ועושה משפט העשוקים, ונוקם ובעל חמה, ואין מוחה בידו. ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ח:י״א) שאמר ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למידן ית ישראל ביה דנינון, ירצה לומר כי היה ענשם על טביעת הילדים ביאור שאיננו בכלל ועבדום וענו אותם, ועל כן אבדם במים: