פרשנות מצטטת על תהילים קמז:ה

וע"ד הקבלה שלח תשלח את האם, היא הבינה שממנה יישאבו השבע שפע בכל שמטה ושמטה לחדש פני אדמה, והיא קן העולם, ונקראת אם העולם. וכן תמצא בספר הבהיר, מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה שנקראת אם העולם, דכתיב (משלי ב׳:ג׳) כי אם לבינה תקרא. ומאי ואת הבנים תקח לך, רבי רחומאי אומר אותם בנים שגדלה, ומאי נינהו, שבעת ימי החג ושבעת ימי השבוע, עד כאן. והשלוח הזה אינו אלא בעוף טהור והיא עבודה וכבוד לאותה שנקראת אם העולם, שאי אפשר ללוקחה ואין שם היום נתפש בה, כי היא למעלה משבעת ימי בראשית שאינה נגמרת במנין, וכענין שכתוב (תהילים קמ״ז:ה׳) ולתבונתו אין מספר, וכן העשירית נקראת אם, כענין שכתוב (שמות כ׳:י״ב) כבד את אביך ואת אמך, ואמרו רז"ל (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו, אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל. והשכר בשתי מצות הללו הוא אריכות ימים, אלא שבמצות כבוד אב ואם הזכיר על האדמה, וכן (דברים כה) במשקלות, וכאן בשלוח הקן אמר למען ייטב לך והארכת ימים, ולא הזכיר על האדמה. ובאור והארכת ימים תאריך אף מן הימים, שכתוב בו (שמות ל״א:י״ז) כי ששת ימים.

אמנם ענין המבול יש ליישב בענין אחר כי היה שם איבוד המין והנשארים לקיום המין לדברי הכל יש בהם השגחה ואחרי שהיה בהם השגחה דין הוא שיהיה הקיום בצדיקים. ויש להתבונן על מאמר השם יתברך ליונה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה (יונה ד יא). וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו ז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתיקין אותו וכו' ואמרו בזה שני טעמים האחד מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והם אינם אלא גזרות. ואחד מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. ופירש הרב הגדול (הרמב"ן) ז"ל מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ר"ל שמשמע מדבריו כי השגחתו יתעלה הוא בפרטים שבהם ואינו כן כי אינם אלא גזרות להדריכנו במדת הרחמים ולהסיר מלבינו המדות המגונות כמו האכזריות ודומיהן לא שכוונת המצוה יהיה לרחם על העופות כי אין השגחה בהן פרטית רק במין האדם לבד. אך לשון גזירות אינו מיושב היטב לפירושו אמנם הוא ז"ל פירש שלשון גזירה אינו רוצה לומר שלא יהא בו טעם שהרי בפרה אדומה אמרו רבותינו ז"ל חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואף על פי כן אמרו רבותינו ז"ל כי יש בו טעם ונגלה למשה רבינו ע"ה ולפירוש הרב ז"ל אינו מיושב הטעם אחר שאמר מפני שהוא מטיל קנאה במעשה בראשית כי זה המאמר מורה כי ההשגחה היא בהם פרטית וטעם משתקין הוא מטעם הקנאה שהדבר בעצמו אמת כי הבורא ריחם עליהם אך אין לאומרו מטעם הקנאה שאם אינו משגיח בפרטיהם לא הוצרך לתלות טעם המניעות מפני הקנאה רק מפני שהוא משקר בתפלתו ולא היה לו לחלוק על מאמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים וכו'. ולפי הפירוש שפירש הרמב"ן ז"ל גם לפי המאמר שהבאנו למעלה במדרש רות נראה כי כוונת השלוח הוא כדי שתצטער האם בהלקחה מעל בניה ובסבת השלוח והצער ההוא הרחמים באים לעולם לכל הצריכין ככתוב שם. ואם כן נצטרך לפרש מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא בענין אחר והוא שנראה מדבריו שכוונת המצוה היתה לרחם עליהם ואינו כן רק הכוונה היתה לצערה להשפיע רחמים בעולם וזהו ואינם אלא גזירות. והסברא נותנת כי אין מדרך הרחמנות כשהאם רובצת על האפרוחים לשלחה מעל בניה לשחטם. וכן מצאתי עוד לרבותינו ז"ל שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג (תהלים קב ח) מה הצפור הזה בשעה שאתה נוטל גוזליה היא יושבת לה בודדת כך אמר הקדוש ברוך הוא חרבתי את ביתי וכו'. אמנם הטעם אחר שאמר מפני שהוא מטיל קנאה זה יורה כי כוונת המצוה היתה על צד הרחמנות ובזה נחלקו. ועוד יש לרבותינו ז"ל בספר הבהיר ענין נעלם בפסוקים אלו אמר שם רבי רחומאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר שלח תשלח את האב אלא שלח תשלח את האם בזכות אותה שנקראת אם העולם דכתיב כי אם לבינה תקרא (משלי ב ג'). מאי ואת הבנים תקח לך. אמר רבי רחומאי אותן בנים שגדלה ומאי נינהו אילו שבעת ימי חג הסוכות והיינו ימי השבוע שהם שבעה. והנה האם היא אם הבנים שמחה רמז לבינה שלא ישא ויתן בה לכבודה שאינה נגדרת במניין דכתיב אין חקר לתבונתו (ישעיה מ כח) ולתבונתו אין מספר (תהלים קמז ה') והבנים רמז לשבעת ימי בראשית שיש לך רשות לדבר בהם. ויש מפרשים שלח תשלח את האם כי היא צריכה לך לעולם שכולו טוב ועולם שכולו ארוך כד"א למען ייטב לך והארכת ימים. והבנים תקח לך בעולם הזה והנה הענין רומז לסוד גדול ועל כן שכרו מרובה:

וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה עִנְיַן הַמֶּמְשָׁלָה דָּבָר אַחֵר מִבְּלִי הָאוֹרָה שֶׁהִזְכִּיר, כִּי יִכְלֹל מָה שֶׁאָמַר תְּחִלָּה "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים", כִּי יֵשׁ לָהֶם מֶמְשָׁלָה בָּאָרֶץ בְּשִׁנּוּיֶיהָ אֲשֶׁר יוֹלִידוּ בָהּ, וּמֶמְשָׁלָה בַּהֲוָיָה וּבְהֶפְסֵד בְּכָל הַשְּׁפָלִים, כִּי הַשֶּׁמֶשׁ בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ בַּיּוֹם יַצְמִיחַ וְיוֹלִיד וִיגַדֵּל בְּכָל הַחַמִּים וְהַיְּבֵשִׁים, וְהַיָּרֵחַ בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ יַפְרֶה בַּמַּעְיָנוֹת וּבַיַּמִּים וְכָל הַלַּחִים וְהַקָּרִים, וְעַל כֵּן אָמַר סְתָם "וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה" – כִּי מֶמְשֶׁלֶת הַשְּׁפָלִים לָהֶם. וְיִתָּכֵן שֶׁהַמֶּמְשָׁלָה עוֹד כֹּחַ אֲצִילוּת, שֶׁהֵם מַנְהִיגֵי הַתַּחְתּוֹנִים וּבְכֹחָם יִמְשֹׁל כָּל מוֹשֵׁל, וְהַמַּזָּל הַצּוֹמֵחַ בַּיּוֹם יִמְשֹׁל בּוֹ, וְהַמַּזָּל הַצּוֹמֵחַ בַּלַּיְלָה יִמְשֹׁל בָּהּ, כָּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (דברים ד יט) אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים, וְהוּא מָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים קמז ד) מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא, וְכֵן לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא (ישעיהו מ כו), כִּי קְרִיאַת הַשֵּׁמוֹת הִיא הַהַבְדָּלָה בְּכֹחוֹתָם, לָזֶה כֹּחַ הַצֶּדֶק וְהַיֹּשֶׁר וְלָזֶה כֹּחַ הַדָּם וְהַחֶרֶב, וְכֵן בְּכָל הַכֹּחוֹת כַּיָּדוּעַ בָּאִצְטַגְנִינוּת, וְהַכֹּל בְּכֹחַ עֶלְיוֹן וְלִרְצוֹנוֹ, וּלְכָךְ אָמַר גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ (תהלים קמז ה), כִּי הוּא גָּדוֹל עַל כֻּלָּם וְרַב כֹּחַ עֲלֵיהֶם, וְכֵן אָמַר מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ (ישעיהו מ כו). וְעַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד שֶׁרָמַזְתִּי לְךָ תִּהְיֶה מֶמְשָׁלָה גְּמוּרָה בֶּאֱמֶת: