פרשנות מצטטת על תהילים קמח:ג

כוכבי בקר. הוא כמו כוכבי אור כי בקר ואור אחד הוא והכוונה היא על כוכבי לכת המאירים ביותר וכן הללוהו כל כוכבי אור (תהילים קמ״ח:ג׳):

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי קְרָאָם בַּשֵּׁם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר הִלְבִּישׁ אוֹתָם צוּרַת רָקִיעַ, כִּי בָּרִאשׁוֹן הָיוּ שָׁמַיִם בַּבְּרִיאָה אֲבָל אֵין הַשֵּׁם נִתְפָּשׂ בָּהֶם עַד שֶׁלָּבְשׁוּ הַצּוּרָה הַזּוֹ. וּפֵרוּשׁ הַשֵּׁם הַזֶּה כְּאִלּוּ הוּא נָקוּד בְּסֶגוֹל תַּחַת הַשִּׁי"ן. כְּמִלַּת (שיר השירים א ז) "שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה", כְּאִלּוּ אָמַר שָׁמַיִם הֵם שֶׁנִּרְקְעוּ וְנִמְתְּחוּ כְּאֹהֶל בְּתוֹךְ הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, הוֹדִיעַ בַּשֵּׁם הַזֶּה סוֹד יְצִירָתָם. וּבַגְּמָרָא בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה (חגיגה י"ב) אָמְרוּ, מַאי שָׁמַיִם שֵׁם מַיִם, וְאִם כֵּן הוּא יֶחְסַר מֵ"ם אֶחָד לְהִתְחַבְּרוּת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שָׁווֹת כְּמִלַּת "יְרֻבַּעַל" (שופטים ו לב ועוד), וְיֹאמַר שֵׁם מַיִם, כְּלוֹמַר שֵׁם שֶׁקָּרָא לַמַּיִם בְּלָבְשָׁם צוּרָה אַחֶרֶת, וְזֶה פְּשַׁט הַכְּתוּבִים עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה שֶׁכָּתַב רַשִׁ"י, וְהוּא דַּעַת רָב שֶׁהִזְכַּרְנוּ (רמב"ן על בראשית א':ו'), וִיהִי שֵׁם "הַשָּׁמַיִם" וְ"הָאָרֶץ" בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן עַל הֶעָתִיד לִקְרֹא לָהֶם, כִּי לֹא יִתָּכֵן לְהוֹדִיעָם רַק בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה. אֲבָל יוֹתֵר נָכוֹן לְפִי פְּשַׁט הַכְּתוּבִים שֶׁנֹּאמַר כִּי הַשָּׁמַיִם הַנִּזְכָּרִים בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן הֵם הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים, אֵינָם מִכְּלַל הַגַּלְגַּלִּים אֲבָל הֵם לְמַעְלָה מִן הַמֶּרְכָּבָה, כְּעִנְיַן וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה (יחזקאל א כב), וּמֵהֶם נִקְרָא הקב"ה "רוֹכֵב שָׁמַיִם" (דברים לג כו), וְלֹא סִפֵּר הַכָּתוּב בִּבְרִיאָתָם דָּבָר כַּאֲשֶׁר לֹא הִזְכִּיר הַמַּלְאָכִים וְחַיּוֹת הַמֶּרְכָּבָה וְכָל דָּבָר נִפְרָד שֶׁאֵינוֹ בַּעַל גּוּף, רַק הִזְכִּיר בַּשָּׁמַיִם שֶׁהֵם נִבְרָאִים, כְּלוֹמַר שֶׁקַּדְמוּתָם אֶפֶס, וְאָמַר בַּשֵּׁנִי שֶׁיִּהְיֶה רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמַּיִם, כְּלוֹמַר שֶׁיִּתְהַוֶּה מִן הַמַּיִם הַנִּזְכָּרִים שֶׁהִזְכִּיר בְּרִיאָתָם דָּבָר מְרֻקָּע מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם, וְקָרָא גַּם לְאֵלּוּ הַכַּדּוּרִים שָׁמַיִם כְּשֵׁם הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים הָרִאשׁוֹנִים, וְלָכֵן יִקְרָאֵם בַּפָּרָשָׁה (בראשית א':י"ז) "רְקִיעַ שָׁמַיִם" "וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם", לְבָאֵר שֶׁאֵינָם הַנִּזְכָּרִים בְּשֵׁם הַשָּׁמַיִם רַק הָרְקִיעִים שֶׁקְּרָאָם שָׁמַיִם. וְגַם זֶה דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ הִזְכִּירוּהוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ד':ב'), אָמְרוּ, כָּל רַבָּנִין אָמְרִין לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי חֲנַנְיָה בְּרַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי יַעֲקֹב בְּרַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הקב"ה "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם" גָּלְדָה טִפָּה הָאֶמְצָעִית וְנַעֲשׂוּ שָׁמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים, וּמַאֲמַר זֶה יִתְפַּשֵּׁט לְכַדּוּרֵי הַגַּלְגַּלִּים שֶׁבָּהֶם תַּחְתּוֹנִים וְעֶלְיוֹנִים נִקְרָאִים "שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם", כְּדִכְתִיב (תהלים קמח ג-ד) הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם. אֲבָל הַשָּׁמַיִם הַנִּזְכָּרִים בָּרִאשׁוֹן שֶׁשָּׁם כִּסְאוֹ שֶׁל הקב"ה, דִּכְתִיב (ישעיהו סו א) הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, הֵם הַנִּזְכָּרִים בִּתְחִלַּת זֶה הַמִּזְמוֹר (תהלים קמח א-ב), הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו. וְזֶה הַלָּשׁוֹן נָכוֹן בִּפְשַׁט הַכָּתוּב, עִם מָה שֶׁיֵּשׁ עוֹד בְּשֵׁם הַשָּׁמַיִם וּבְשֵׁם הַכִּסֵּא סוֹד נִשְׂגָּב וְנֶעֱלָם, כִּי יֵשׁ שָׁמַיִם לַשָּׁמַיִם וְכִסֵּא לַכִּסֵּא, וּמִזֶּה אוֹמְרִים הַחֲכָמִים (ברכות יג) כְּדֵי לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, וְאָמְרוּ (שם ז) יִרְאַת שָׁמַיִם, וְהַכָּתוּב אָמַר דִּי שַׁלִּטִן שְׁמַיָּא (דניאל ד כג), וְיֵשׁ לָהֶם מִדְרָשׁ נִפְלָא (ספר הבהיר אות ק) בְּמָה שֶׁכָּתוּב וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם (מלכים א ח לב), וְכָל זֶה יִרְאֶנּוּ נִרְמָז בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן הַזּוֹכֶה לוֹ. וְהִנֵּה בֵּאֲרוּ הַכְּתוּבִים כִּי הַנִּבְרָאִים הָרִאשׁוֹנִים הֵם מֵאַיִן, וְהַשְּׁאָר מוֹצָאָם מִן הַחֹמֶר הָרִאשׁוֹן הַנִּבְרָא. וְאַל יִקְשֶׁה עָלֶיךָ מַאֲמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל (פרקי דר"א ג) שֶׁאָמַר, שָׁמַיִם מֵהֵיכָן נִבְרְאוּ, מֵאוֹר לְבוּשׁוֹ שֶׁל הקב"ה, וְכֵן הוּא בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה עוֹד, כִּי בַּעֲבוּר שֶׁיִּרְצוּ הַחֲכָמִים עוֹד לְהַעֲלוֹת הַחֹמֶר הָרִאשׁוֹן עַד תַּכְלִית וְלַעֲשׂוֹתוֹ דַּק מִן הַדַּקִּים, לֹא יִרְאוּ שֶׁהַשָּׁמַיִם שֶׁהֵם גּוּף מִתְנוֹעֵעַ בַּעַל חֹמֶר וְצוּרָה הֵם הַנִּבְרָאִים מִן הָאַיִן, אֲבָל אוֹר הַלְּבוּשׁ הוּא הַנִּבְרָא הָרִאשׁוֹן וּמִמֶּנּוּ יָצָא חֹמֶר הַמַּמָּשׁ בַּשָּׁמַיִם, וְנָתַן לָאָרֶץ חֹמֶר אַחֵר וְאֵינֶנּוּ כְּדַקּוּת הָרִאשׁוֹן, וְהוּא שֶׁלֶג שֶׁתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, כִּי כִסֵּא הַכָּבוֹד נִבְרָא וּמִמֶּנּוּ הָיָה הַשֶּׁלֶג שֶׁתַּחְתָּיו וּמִמֶּנּוּ נַעֲשָׂה חֹמֶר הָאָרֶץ, וְהִנֵּה הוּא שְׁלִישִׁי בַּבְּרִיאָה:

דכתיב ערב כו' עד ארבעי שעי קדי אינשי בוקר כו'. לכאורה אינו מובן. דנהי דקרא דדוד תליא בלשון בני אדם כאשר יבואר בסמוך. מכ"מ הא פלוגתא דר"י ורבנן תליא בהקרבת תמידין דכתיב בי' בוקר באורייתא. ופליגי בלשון בוקר דכתיב בתורה אי עד ארבעה שעי או עד חצות. ואפי' רבינו דפסק תפלות אבות תקנום מכ"מ כ"ע מודי דאסמכינהו רבנן אקרבנות. וזמן דידהו בזמן דקרבנות תלי'. ותו דמסיק ת"ש דאמר כו' ועל תמיד ש"ש שקרב בארבעה כו' אלמא עד ארבעה שעי קרי אינשי בוקר. מאי שיאטא דתמיד לדקרי אינשי. אבל הענין דרבנן דקבעי זמן תפלות ע"כ לא נפקי מזמני שקבע דוד ערב ובוקר וצהרים וכדאי' שם ד' ל"א יכול יהא כוללן בב"א כבר מפורש ע"י דוד ערב כו'. וה"ה דיש ללמוד סדר זמנים מהאי קרא. וא"כ כי פליגי ר"י ורבנן בקרבן תמיד ש"ש בפי' בוקר בלשון תורה. ע"כ כמו כן פליגי בפי' בוקר דתהלים דמשתעי בלשון ב"א. שהרי לכ"ע קבעי אנשי כנה"ג זמן תפה"ש עד גמר זמן הקרבת תמידים. וזמן תפלה תלי' בקרא דתהלים. וא"א לומר דבל"ת מיקרי בוקר עד ד' שעי ובלשון ב"א עד חצות או להיפך. דא"כ היאך נפקי אנשי כנה"ג מזמן שקבע דוד. מש"ה שפיר יש לנו ללמוד בפי' בוקר דאורייתא מפי' בוקר דתהלים דמשתעי בלשון ב"א. ויפה תלה רבינו השאילתא ופשיטותא בלשון ב"א. דמדתנן בבחירתא דתמיד קרב בד' שעי. והיינו משום דבוקר דכתיב באורייתא הכי איתא. וכן זמן תפלה שקבעו אנשי כנה"ג ע"כ הכי משמע להו בוקר דכתיב בתהלים. והא דתקע רבינו עצמו בדבר הלכה זו בלשון ב"א ובקרא דדוד. ולא להיפך. שישאל בוקר דכתיב באורייתא עד איכן הוא. וממילא תשמע מיני' בוקר דכתיב בתהלים שהוא בלשון ב"א. היינו משום דרבינו לטעמי' דעיקר תפלות אבות תקנום ומקרא למדנו שהוא חובה כמש"כ בריש הסימן. להכי תליא כל הענין בהאי קרא. ומשיחתו של רבינו למדנו דתהלים בלשון ב"א נאמר. וארחיב בזה הדבור שהוא נצרך לכמה ענינים ובו מתיישב פתגמין תריצין. וכבר העלו התו' נדרים ד' נ"ה מסוגי' דשם דדברי הימים משתעי בלשון ב"א. ונהי דדגן דכתיב באורייתא מעשר דגנך לא משמע אלא ה' מינין. מיהו ההוא דד"ה משמע כל מידי דמידגן כלשון ב"א. ואוסיף אני דהכי מוכח בב"ב ד' קמ"ג דשקיל וטרי אי קרי אינשי לברא בניי ופשיט מדכתיב ובני פלוא אליאב. רבא א' מהכא ובני איתן עזרי'. וכבר תמה במנחת שי פ' ויגש דמה הוסיף רבא להביא קרא דד"ה על אורייתא דמשה. אבל לפי זה ניחא שפיר. דשטרות בלשון ב"א מידרשי. ואין ראי' כ"כ מלשון תורה. מש"ה הוכיח יותר מקרא דד"ה. ולא תקשה מהא דאי' בנדרים ד' מ"ט א' תני' ר' יאשי' אוסר. ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנא' ויבשלו את הפסח באש כמשפט. וס"ד דהש"ס דר' יאשי' ס"ל הלכו בנדרים אחר ל"ת. והביא קרא דדה"י. הא ל"ק דהיינו מה שאמר אע"פ שאין ראי' לדבר דודאי ראי' גמורה אינו דצלי מקרי בשול בל"ת. משום דדה"י בלשון ב"א נאמר ולא כהר"ן שם. ולהמסקנא דר' יאשי' ג"כ ס"ל בנדרים הלך אחר לשון ב"א. ודאי ניחא. והא שאמר אע"פ שאין ראי'. היינו משום דלשון ב"א אין כל הזמנים ולא כל המקומות שוין. כמבואר באותו סוגי' באתרי' דמר כו' ובאתרי' דמר כו'. ובירו' אי' גם לפי האמת דר"י ס"ל בנדרים הלך אחר לשון תורה. והוא עפ"י גי' המכילתא פ' בא דר' יאשי' אוסר צלי מקרא שנא' ובשלת ואכלת והוא קרא דאורייתא וע' מש"כ באורך סימן קמ"א אות א' בס"ד. ואחר שזכינו לזה יש לנו לומר דכל כתובים שלא נאמר אלא ברוה"ק ובלשון האיש המדבר. הכל בלשון ב"א משתעי. וזהו עיקר הפרש בין נביאים דקדישי מכתובים כמ"ש הר"ן בר"ה פ"ד. ודוד אמר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. פי' גם ברוה"ק נדברתי ממנו ית' גם בנביאים שמלתו יתב' ממש על לשוני. שהרי שירותיו הכתובים בנביאים הוא נביאות. ונאמר בל"ת שנברא בו העולם. ואפי' הסיפורים שבהם. נתחבר בלשון תורה שדבר בו הקב"ה וזהו קדושה יתירה שבהם ג"כ יותר מכתובי' שלא נאמר אלא ברוה"ק ובלשון עצמו שנשתנה בכמה פרטים. וראיה ברורה לדבר. שהרי הלכה דרה"ש ויוה"כ לא איקרי חג. וכמבואר להלן סי' ט"ו שכ' רבינו בזה"ל כיון דהוקשו כל המועדים זל"ז אפי' רה"ש ויוה"כ. וכ"ש עצרת דאיקרי רגל ואיקרי חג כו'. הרי דרה"ש ויוה"כ לא מיקרי חג. וכ"כ כל הפוסקים. וע' מש"כ שם אות י' בס"ד. והרי מקרא מלא כתיב בתהלים תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. ונדרש ברה"ש ד' ל"ד איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה רה"ש. אלא ודאי דתהלים בלשון ב"א נאמר. ואע"ג דהשתא לא מיקרי חג. כבר כתבנו דלשון ב"א משתנה לפי הזמן ולפי המקום. והשתא מיושב ביותר קו' התו' ריש מס' פסחים בענין נודר מן האור שהביא מדכתיב הללוהו כל כוכבי אור שמביא שפיר מלשון תהלים שהוא לשון ב"א. אלא שמכ"מ התו' הקשו ג"כ מטעם שאין הכרע מלשון בני אדם שבימי דוד לדילן. וע"כ צ"ל כמש"כ התו'. ועפ"י זה מבואר הא דאי' שם ד' ג' וכ"ת ה"מ בדרבנן אבל במילי דעלמא לא ת"ש ואומר ודעת שפתי ברור מללו. ולכאורה ק' וכי ספרו של איוב מילי דעלמא הוא. והא ברוה"ק. ובמוסרים משתעי. אלא משום דמדבר בלשון ב"א. הרי הוא נלמד לשיחת ב"א במילי דעלמא. ואחר כל הראיות זכינו לאורו של רבינו שכ' בפשיטות דתהלים בלשון ב"א נאמר. וע' סי' כ"ג אות ג' ראי' דספר קהלת משתעי בלשון ב"א. ואחר שזכינו להעלות דשירות ותשבחות שאמר דוד ברוה"ק נאמר בלשון ב"א. מכ"ש תפלה הקלה או ברכת הנהנין וכדומה שתקנו אנשי כנה"ג דנתקנו בלשון ב"א. והיינו דמצלינן בשמ"ע בתפלה וקידוש חג. ובל"ת לא מצינו בי' לשון חג. וכבר הוי בה טובא הט"ז או"ח סי' תרס"ח ויו"ד סי' ר"כ. ונדחק לדקדק מסוגי' הש"ס שהוא חג בל"ת ובירו' נדרים מפורש להיפך דאי' פ' הנודר מן המבושל והביאו הר"ן אר"י הלכה בנדרים אחר לשון ב"א. א"ר יאשי' הלכה בנדרים אחר לשון תורה. מה נפיק מביניהן אמר קונם יין שאיני טועם בחג ע"ד דר"י אסור ביו"ט האחרון ש"ח ע"ד דר' יאשי' מותר הרי דשמ"ע לא מיקרי חג. וראיתי להגאון וצדיק חתם סופר יו"ד סי' רכ"ב שפי' הירו' שאמר בחג הסוכות או סתם חג. ובלשון ב"א סתם חג הוא חה"ס. ובזה יש ספק אי שמע"צ בכלל סוכות או לא ותליא בפלוגתא דירו' כו': ולענ"ד דוחק לפרש דמיירי שאמר בחג הסוכות שלא נזכר בירו' ובסתם החג לא ניחא כלל. דא"כ למ"ד בל"ת אסור אפי' חג המצות ושבועות משא"כ בתר לשון ב"א. ועוד נראה ראיה ברורה מתלמוד דילן דשמ"ע לאו חג. דאי' בערכין ד' י' ר"ח דאיקרי מועד נימא הלל לגמור. ומשני דבעינן דאיקדש לחג. שנא' השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. המקודש לחג טעון שירה ושאינו מקודש לחג א"ט שירה. והדר מקשה ר"ה ויו"כ דאיקרי מועד ואיקדש בעשית מלאכה נימא. ומאי קושי' נימא דבעינן דוקא מקודש לחג ממש. לאפוקי ר"ח ורה"ש ויוה"כ דלאו חג נינהו לכ"ע בל"ת ונביאים כמש"כ. אלא פשיטא להש"ס דע"כ אאל"כ דא"כ שמ"ע לא נימא. דלאו חג הוא. אלא לא בעינן רק דאיקדש בעשית מלאכה כחג. וכ"ת ה"נ מנלן לפרש הכתוב הכי. הא ל"ק דדייקי לשון התקדש. או ליל. דלאו זמן חגיגה הוא. עכ"פ מבואר דשמ"ע לאו חג הוא בל"ת. אלא כמש"כ דכיון דמכ"מ בלשון ב"א מיקרי חג. ולזה כיון מהר"ל מפראג ז"ל שהביאו הט"ז ע"ש. עוד ראי' מדלא מברכינן במ"מ אלא על חמשת המינים. והרי בל"ת הכל איקרי מזון כדאי' בירו' שם ובב"ר פ' ויגש עה"פ בר ולחם ומזון. בר זה עבור. לחם כמשמעו ומזון זה חלוטין. ר"י כד הוי אכיל חלוטין אמר לא אכלית מזון יומא דא. פי' חלוטין הוא מיני מגדים שאינם מחמשת המינים. והכל איקרי מזון. אבל ר"י דמשתעי בלשון ב"א אמר שלא טעם מזונא. והוא הוא שהביא ש"ס דילן ברכות ד' מ"ד. דר"י הוי אכיל פירות הרבה ואמר דלא טעים זיונא. ומכ"מ לענין ברכה אין מברכין אלא על ה' המינים ולא משגחינן על לשון תורה. והיינו דמקשה הש"ס שם ד' ל"ה ועירובין ד' ל' מברכת במ"מ על הא דתנן הנודר מן המזון מותר במים ובמלח. דנדרים וברכה חד נבגא דלישנא הוא. וכ"ת א"כ מ"ט דאורז דמברכין במ"מ והנודר מן המזון מותר באורז כמבואר ביו"ד סי' רי"ז וע' ביאורי הגר"א שם ס"ק כ"ח. איברא יש להבין במאי פליגי רב ושמואל עם סוגיא דש"ס באורז אי הוא מזון אי לא. ונראה דמשום דמקום גידולן של אורז הוא מזון ממש כידוע שעושין בו פת וכל מאכל והוא עיקר מאכל המדינה. משא"כ במדינות שאינו גדל שם אינו אלא לתבשיל. וס"ל לרב ושמואל שהולכין אחר רוב מדינות. וסתמא דש"ס מסיק דמכ"מ מיקרי מזון בעיקר מקום גידולם וראוי לברך עלייהו במ"מ. אבל הנודר ודאי תליא אחר מקומו ושעתו. אבל בתפלה וברכות הולכין בתר לשון ב"א. ולא תקשה אמאי אין מברכין בפה"ע על יין תפוחים משום דזיעה בעלמא נינהו. ולא דמי למיא דשלקא דמברכין בפה"ע משום הטעם. וכבר נאמרו בזה סברות שונות עי' בתו' ורא"ש שם ד' ל"ט ובפוסקים סי' ר"ה. והרי לענין נדרים פשיטא להש"ס דיוצא מפירות דומה לנתינת טעם כדאי' בנדרי' ד' נ"ב דמביא ראיה לאומר קונם פירות אלו עלי שהיוצא מהן אסור מהא דתנן דא"ר טרפון באומר בשר זה עלי ונתבשל עם ד"א ויש בו בנ"ט. ומאי ראי' מנ"ט ליוצא משאר פירות שאינו אלא זיעה בעלמא. וע"כ צ"ל דלענין לשון ב"א לא שנא יוצא מהם ל"ש נ"ט. ומכ"מ בברכות הולך בתר ל"ת. אלמא דלא דמי ברכו' לנדרים. אבל באמת לק"מ דודאי בברכות גם כן מן הדין יש לברך על מי פירות בפ"ע כמו בנדרי' אלא משום שנשתנה עיקר הפרי לגריעותא. ודמי למאכל שנתקלקל שמברכין עליו שהכל אע"ג דבנדרי' אסור. ולזה מהני סברא דזיעה בעלמ' הוא. וא"כ נתקלקל הפירי. משא"כ יין ושמן שאינו זיעה אלא עיקר הפרי כך הוא. ועפי"ז יתיישב דעת בה"ג שהביאו התו' ורא"ש ברכות ד' ל"ח דדבש הזב מהתמרים מברכין בפה"ע. והסוגיא מיירי בדבש הנעשה ע"י כתישה ועם מים. ר"ל דהזב מאליו אע"ג דודאי אינו אלא זיעה. מכ"מ כיון שלא נתקלקל עי"ז הפירי. בחשיבותי הוא עומד ודומה לנדרים. אבל הנכתש ונתקלקל הפירי מברכין שהנ"ב ומביא הש"ס ראיה דבזה מיקרי נתקלקל הפירי. שהרי זיעה בעלמא הוא לענין תרומה. וע' מש"כ סי' ע"ז אות ח' בס"ד. הא ברור בתפלה וברכות דהולכין אחר לשון ב"א. ומש"ה קיי"ל בש"ע סי' תפ"ז דאם סיים בתפלת המועד מקדש השבת לא יצא. וקשה הא בל"ת גם יו"ט נקרא שבת. וכבר עמד ע"ז המג"א. אבל למש"כ ניחא דבלשון ב"א לא מיקרי שבת. והיינו דאי' בפסחים דף קי"א אמרי בני ר"ח מבדיל והולך כל השבת כולו. ועד כמה א"ר זירא עד רביעי בשבת כי הא דיתיב ר"ז כו' לענין גיטין חד בשבתא ושני ושלישי בתר שבתא כו'. ולכאורה למאי אמרי בני ר"ח כל השבת כולו. ור"ז מפרש דלא כן. ותו דהא בגיטין הוא לשון שטרות ולשון ב"א. אלא ודאי הכי הוא דבברכת הבדלה א"א להבדיל אלא כ"ז שנקרא בלשון ב"א בתר שבתא. ומש"ה בני ר"ח אמרי דמצד לשון תורה מבדיל והולך כל השבת כולו. מיהו אנן צריכין למחזי לשון ב"א ומפרש ר"ז ע"כ מיקרי הכי [ובזה יובנו ד' הרא"ש ברכות פ"א ס"ס ח' אע"ג דלא מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואילך. ולא ביאר כונתו דמ"ש הכי דכל השבוע מיקרי עם הצבור. [ול"ד מ"א ש"י ניחא. דשאני התם דאזלי' בתר לשון ב"א. משא"כ בלשון תורה כל השבוע שייך לשבת שאחרי'. מהר"ח]. וע' ש"ת מעיל צדקה שהעיר מעט בזה:

ולילה אור בעדני. והלילה יהי מאפיל לנגדי, אור זה לשון אופל הוא כמו (איוב לז, יא) יפיץ ענן אורו וכן כל ככבי אור (לקמן קמ"ח) וכן ויאר את הלילה (שמות י"ד):

אָז יְדַבֵּר אָמַר שִׁירָה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, לְפִי שֶׁאָמַר לַשֶּׁמֶשׁ דּוֹם, דּוֹם מִלּוֹמַר שִׁירָה, וְכָל זְמַן שֶׁהוּא דּוֹמֵם, עוֹמֵד וְאֵינוֹ מְהַלֵּךְ, שֶׁבְּכָל עֵת הִילּוּכוֹ הוּא אוֹמֵר שִׁירָה. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא: דּוֹם לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, כְּמוֹ (שמואל א יד ט): אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ, וְכֵן (תהלים לז ז): דֹּם לַה'.