פרשנות מצטטת על תהילים קמט:ט

כי יהיה ריב. כ' רמב"ן ע"ד קבלת רבותינו שהמלקות הוא בחייבי הלאוין, מה ענין לו בהריב אשר בין שני האנשים, האוכל נבלה בביתו לוקה, וכן הזורע שדהו או כרמו כלאים, והבא על אחת מהנשים האסורות בלאו, וכל שאר הלאוין, ועוד מה טעם והצדיקו את הצדיק, לפיכך דרשוהו בעדים זוממין, יאמר הכתוב כי כאשר יהיה ריב בין שני אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום עפ"י שנים עדים כאשר נצטוו, ואח"כ יצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע שלא כמשפט הראשון, והיה אם בן הכות הרשע שלא נוכל לקיים בו ועשיתה לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ויהיה זה כגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה או עבד וממזר או שהעידו עליו שעבר על אחד מהלאוין ילקה ארבעים. ויתכן שיהיה ריב בין אנשים וילקה כגון שחבל בו בפחות משוה פרוטה או שקלל חברו בשם או שמשכן אותו בדברים שעושין בהם אוכל נפש וכיוצא בהם, ודבר הכתוב בהווה כי בעל הריב יגישנו לב"ד ועל ידיו ילקה. עכ"ד. ולדעתי יראה הדבר ברור שאין דעת רז"ל לומר דכל הפרשה בעדים זוממן לבד משתעי, דהא לא קראוהו רק רמז בעלמא, כאמרם (מכות ב') רמז לע"ז מה"ת מנין דכתיב והצדיקו וגו', ועוד ראי' ממה דמקשינן (מכות ה' ע"ב) חייבי גלות מנין, שכ' רש"י דלא נפקא לי' מגז"ש רשע רשע ? דהתם לא נפקא אלא שהנדון חייב מלקות, דכי כתיב אם בן הכות הרשע בנדון כתיב. יעו"ש. אע"ג דבהדיא אמרי' בתלמודא דאם בן הכות הרשע בעדים זוממין כתיב, מ"מ משום דפשטי' דקרא לא משמע הכי, ולא קאמר תלמודא רק רמז לעדים זוממין שלוקין, אפשר למדחא ההיא כללא, וניחא לי' טפי לאתויי רוצח לרוצח, כמבואר בדברי הריטב"א שם. ע"ש. ועוד מדאמרי' בכולא תלמודא דומי' דלאו דחסימה (מכות י"ג. פסחים מ"א) לחייב מלקות על הלאוין שיש בו מעשה דוקא ושאינו ניתק לעשה, וא"כ פרשה זו כוללת כל הלאוין שבתורה שיש בהן מלקות, וא"כ תמיהת רמב"ן במקומה מה ענין לכל הלאוין בלישנא דקרא. כי יהיה ריב בין האנשים. ומה שהמציא הרמב"ן ריב בלאו שיש בו מלקות בחובל במקלל ובממשכן, הוא דוחק גדול שהניחה התורה את רוב הלאוין ולא תדבר רק מענינים פרטים אלה, (ומצאתי להרב בפני יהושע (מכות ב') שהשיב ג"כ על דעת הרמב"ן בזה). ובאמת אין כאן תמי', כי אין לשון ריב הונח על המחלוקת המגונה שהוא מצוי בנשי' וביושבי קרנות, הנוסד על מלשינות ומאורעות של מה בכך שהובא מצד לצד, או על המחלוקות הנעשה במרורות בזעף אף בין המריבי', עד שיפגעו זה בזה בחרפות ונאצות ודברי גדופים שהתולדה מהם היא ההכאה, או על מין מחלוקת שהמכוון בו לצער את חברו ולהקניטו, כי על מין מחלוקת כאלה המגונות הונח שם קטט, מצה, מדון, אבל ענין הריב לא הונח רק, על מין מחלוקת הנוסדת על ענין אשר יגיע ממנו תועלת ושכר טוב למתחלקים עצמם או לזולתו, כגון שיריבו בשביל שדה בית ושאר חפץ, זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא, או שיתעצמו בנושא עיוניי אם דבר מצוה או מוסר ודעה, זה אומר כך היא האמת וכך הוא הישר, והשני אומר לא כי, על אלה העניני' וכיוצא בהם כל שיהיה נושא המחלוקת דבר שיוצא ממנו תועלת ותקון עולם או הישרה נפשית יפול עליהם שם ריב (שטרייט), וזה מין מחלוקת בלתי מגונה בעצמו אבל הוא ראוי להיות, שאפילו בדיני ממונות הותר לאדם להעמיד א"ע אל ממונו בפני הטורפים, וכש"כ שחובה עליו להגין על האמת והיושר שלא יכשלו, אלא שצריך שיהיה מצמצם בדבר שלא יהיה תקנתו קלקלתו, ר"ל שלא יצא מתוך התקון ההוא שהוא רוצה לתקן קלקול השקול יותר מן התקון, שלא יערב בדבר הריב אשר לו עם חברו כעס ונקמה ונאצות וכיוצא מן התולדות השכיחות הנמשכות מן העדר הסכמה, אמר החכם ריבך ריב את ריעך וסוד אחר אל תגל, אבל בזולת זה הנה הריב דבר שיש בו צורך עולם, ושרש ריב שתי אותיות רב לשון רבנות (מייסטערשאפט), כי ענין המריבה הוא לשון רבנות והתרבות, שכל אחד מן המריבים רוצה לנצח את חברו ולהיות רב ושליט עליו או על הנושא ההוא שהם מריבים עליו (מייסטער שפיעלען) הן שיהיה הנושא ההוא דבר חפץ, כמו ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, שהיו מריבים על עסקי הבאר, כל א' היה רוצה להיות בעליו של הבאר, והן שיהיה הנושא דבר עיוני ומחשבי שכל אחד רוצה לחזק דעתו ולנצח דעת חברו ותהיה עי"כ דעתו מושלת על דעת חבירו, כגון דברי ריבות בשעריך (דברים י"ז), שיהיה זה אוסר וזה מתיר זה מחייב וזה פוטר, ולפי ששני צדדי המריבים כל אחד משתדל להתרברב יפול על שניהם לשון מריבה ולומר שהם מריבים זה על זה (ע' רש"פ ובמ"ש במשפטים לא תענה על ריב), הנה עפ"י הדברים האלה גם העדים המתרים באיש הרוצה לעבור על אחד מאיסורי לאוין שבתורה, שיעצוהו אל האמת והישר היפך דעת האיש הרוצה לילך בדרך השקר והעקום, נקרא מריב', ושפיר אמר קרא כי יהיה ריב בין אנשים על הרוצה לעבור על אחד מאיסורין שבתורה, לכן אמר אחריו ונגשו אל המשפט (בשם המופשט ולא אל השופטים בשם התואר) להורות על הגמול והעונש הראוי לעובר עברה (געביהרענדע שטראפע), כענין לעשות בהם משפט (תהלים קמ"ט) וקרבתי אליהם למשפט (מלאכי ג') [ואונקלס החליף המופשט בתאר ותרגם דייניא]; אמנם עדים זוממין הלוקין מצאו רבותינו לו רמז מיתורא דלישנא בלבד, והוא מן והצדיקו את הצדיק. הנה המקרא מבואר לדעת רבותינו בלא דחק:

בהר סיני. מה שמטה נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני אף כל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני (ת"כ), פי' רמב"ן שמטה נאמרו כללותיהן מסיני דכתיב בפ' משפטים והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו' ואלו דיני השמטה בדרך כלל, ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולם נזכרו בפרשה זאת, ובסוף הענין כתיב (כ"ז ל"ד) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, להקיש כל המצות אל השמטה הנזכרת שכולן היו כן שנאמרו בכלל ובפרט והכל מסיני (וע"ש מה שטען על פירש"י בזה), ולהטעים דברי הת"כ יותר שמעתי כי הנראה ברור שמפרשה זו עד פ' ערכין (בחקותי כ"ז) הכל דבור אחד הוא, כי משם ואילך הוא דבור חדש לכן התחיל שם וידבר ה' אל משה וגו', ובאמת בדבור זה מכאן עד פרשה ערכין בעניני שמטה ויובל מדבר, ומזה הענין עצמו שליחות העבדים וחזרת הקרקעות ביובל, ואחר כך נאמרו התוכחות הבאות על עברת השמטה כדכתיב כל ימי השמטה תשבות, ובגמר התוכחות אמר (בחקותי כ"ו מ"ו) אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בהר סיני, חשב שלש ענינים, חקים, הם השמטה והיובל, והן אם בחקותי תלכו, פי' רב"ח בחוקת השמטה והיובל. והמשפטים, הם התוכחות והעונשים שנזכרו בפרשה, כענין לעשות בהם משפט (תהילים קמ״ט:ט׳) שענינו עונש, וכמו נכונו ללצים שפטים. והתורות, פי' בת"כ שתי התורות אחת בכתב ואחת בעל פה. ועליהן אמר אשר נתן ה' בהר סיני, הנה מבואר שענין השמטה נאמרו כללותיהן בסיני על זה אמר אלה החקים, וכן פרטי' ודקדוקי' על זה אמר והתורות:

לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל וגו'. האי קרא אית לשאלי' בי' וכי במשפט גרידא לא תעשו עולוהלא תועבת י"י כל עושה עול גם (איוב יא) אל תשכן באהליך עולה כי הקדוש ב"ה (דברים לב) אל אמונה ואין עול כל מיני עולה בעולם אין לפניו ולמה אמר דוקא במשפט לא יעשו עול בשלמא באידך קרא שאמר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל במשורה לא קשיא מידי ברזא דחכמתא על ארבעה אתוון קדישין וא' שלא יפגום בכל אות ואות משמא קדישא לקבל י' אמר משפט לקבל ה' עלאה אמר מדה דמתמן ז"פ ז' ז' שבועות תסבור לך מנין מד"ה לקבל ו' קו המשקל לקבל ה' אחרונ' א' במשורה וכן בן זומא א' ד' אותיות השם איזהו חכם לקבל י' איזה גבור לקבל ה' (איוב כו) ורעם גבורותיו מ"י יתבונן מתמן מהערין דינין כמ"ש בתפלה בברכת לאל ברוך פועל גרורות לקבל בינה עושה חדשותלקבל חסד (איכה ג) חדשים לבקרים שבענו בבוקר חסדיך בעל מלחמות לקבל גבורה זורע צדקות לקבל ת"ת מצמיח ישועות לקבל נצח כי ישועה מחסד קא אתיא (תהלים צח) הושיעה לו ימינו וכן ה"א (שם יז) מושיע חוסים ממתקוממים בימינך בורא רפואות לקבל הוד דמתמן קא אתיא רפוא' (מלאכי ג) מרפא בכנפיה דאתמר גבי יעקב (בראשית לב) ויזרח לו השמש שהיה צריך לרפואה שהיה צולע על ירכו שהוא ירך יעקב (שמות טו) נורא תהלות לקבל יסוד כי הוא אחיד בשמיא וארעא וכמו שה' עילאה נקראת תהלה כמ"ש (דברים י) הוא תהלתך והוא אלקך כן ה' תתאה נקראת תהלה לדוד ויסוד הוא נורא מסטרא דת"ת (בראשית כח) מה נורא המקום הזה גוף וברית חשבינן חד לכן הוא נורא תהלות והוא רקיע קרח הנורא (איוב לח) מבטן מ"י יצא הק"רח אדון הנפלאות הוא אדון כל הארץ מלכות לכן בזוהר גריס מקודם כי הוא לבדו על אין סוף ברוך הוא וב"ש המלך הגדול המרומם לבדו מ"אז מרום וקדוש לקבל כתר חכמה ואח"כ פועל גבורות על בינה הרי י' ספירן כסדרן. זכינו לדין כי תנא בן זומא אמר איזה גבור לקבל ה' ראשונה בינה איזהו עשיר לקבל ו' כי העשיר עליה אתמר (שמות ל) העשיר לא ירבה וגו' ממחצית השקל כדאיתא בר"מ איזהו מכובד לקבל ה' אחרונה (תהלים כד) כי הוא מלך הכבוד (שם קמט) יעלזו חסידים בכ"בוד שהשכינה למעלה על ראשיהם ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה וישראל בשעת עגל (שם קו) וימירו את כבודם דייקא הן הן ארבע אותיות השם שאמר הנביא (ירמיה ט) אל יתהלל חכם בחכמתו דייקא שלא יפגום בי' וגבור בה' ועשיר בו' (שם) כי אם בז"את יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי רצה לומר א"א לעלות הרמתה לג' מעלות עליונים דרך ז"א כמ"ש באהרן כי אם בז"את יבא אהרן אל הקודש מן ה' אחרונה עד קודש י' חכמה וכן במקרא הזה קחשיב ארבע אותיות השם אך בפסוק ראשון קשה. ע"ד הפשט בא להודיענו ע"ד עובדא דמארי בר איסק פ' המפקיד דא"ל רב חסדא הכי דיינינא לך ולכל אלמי חברך הרי שצריך הדיין לדון דין אמת לאמיתו וכתבו התוספ' לאפוקי דין מרומה וקשה קושיית הב"י בתבת אמת לחוד הוי סגי אבל בא להודיע שצריך לדקדק בכל דין בפני עצמו ד"מ בכלל ד"מ זה כלל גדול בדין המע"ה וכשיבא לפניך מארי בר איסק ואתה תפסוק כדין המע"ה הרי עשית משפט אבל המשפט הזה עול הוא כי (ד"ה ב יט) ועמכם בדבר משפט ר"ל על כלל המשפטים אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ע"ז נאמר לא תעשו עול במשפט ממש שהרי זה המשפט כתוב (תהלים קמט) הדר הוא לכל חסידיו ולא לאלם ובעל דין קשה ועז"א ר"י לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה וכו' ז"ש לא תשא לענין זה פני נדיב רק לעיין בכל דין ודין שלא לעשות עול עם דין הכתוב רק בצדק תשפוט עמיתך ר"ל עם שאתה שם בדין ועמכם בדבר משפט של כל דין ודין תשפוט עמיתך וכה"א ושפטתם צדק. ז"ש בגמרא לא חרבה ירושלים רק שהעמידו דבריהם על דין תורה ע"ד הגמרא פ' הגוזל בתרא כך דינינו כך דיניהם שלפעמים ידין הדיין מצד סברא ז"ש דבריהם ואחר כך כשלא היה להם דין מסברא העמידו על דין תורה ואמרו כך דינינו כך דיניהם יש להקשות למה מייסר הנביא לירבעם (מלכים א יד) ואותי השלכת אחרי גוך ודרז"ל לאחר שנתגאה זה קבל עליו מ"ש הלא קים ליה בדרבה מיניה חטא והחטיא בע"ז אבל יש ליישב ענין זה עפ"י הזוהר פ' פקודי ע"פ לא תאכלו על הדם לא תנחשו מה ענין זה לזה אלא מי שאוכל קודם שיתפלל גורם לסיטרא אחרא להגביר הנחש וזה עשה ירבעם גסות הרוח שלו טורדתו מן העולם כי זה גורם: