פרשנות מצטטת על בראשית כ:יז

רש"י ד"ה וה' פקד את שרה וגו', ...ללמדך שכל המבקש רחמים... הוא נענה תחילה. ע"כ. והוא גמרא בבא קמא (צב ע"א). וא"ת, מה נענה תחילה יש כאן, והרי על אשתו ואמהותיו של אבימלך כבר כתוב "וילדו" (כ, יז). על כן מפרש רש"י: "וה' פקד את שרה - לפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך". (פ' וירא תש"ן) ור' רש"י למעלה (ד, א) שכאשר יזכיר הכתוב את עושה הפעולה קודם שיספר עשיית הפעולה, משמע שדבר זה היה מוקדם לעניין האמור קודם לו.

כאשר אמר. אמר לי' רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן בל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, דכתיב (כ' י"ז) ויתפלל אברהם [על אבימלך] וכתיב בתרי' וה' פקד את שרה כאשר אמר, כאשר אמר אברהם על אבימלך ^במה שהכריח לו להוציא המלות כאשר אמר מפשטן דקאי על הקב"ה, משום דיש בפסוק זה כפל לשון, וה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעש כאשר דבר, ולכן דריש ע"ד אסמכתא דלשון אחד מוסב על אברהם וכדמפרש. –
וע' בברכות נ"ה א', האי מאן דחזי חלמא יאמר וכו' בין שחלמתי על עצמי ובין שחלמתי על אחרים, וכתב המג"א בסי' ק"ל ס"ב דצ"ל מקודם בין שחלמתי על אחרים, יען כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה, ע"כ, ותימה בעיני שמהפך נוסחא קבועה בגמרא בשביל ראי' שאינה מכרחת כלל, כי לא אמרו בגמרא רק שאם מתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר והוא אינו מתפלל אז על עצמו הוא נענה תחלה, אבל בודאי כשמתפלל בנוסח תפלה כללית, בודאי צריך מקודם לבקש על עצמו, כי אדם קרוב לעצמו וחייך קודמין, וראי' לזה מתפלת רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כ"ז ב') יהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה ולא יכשלו חברי בדבר הלכה, הרי שביקש מקודם על עצמו. [ב"ק צ"ב א']

אלהים. התשובה והוא ברא העולם ואליו כונת תפלתנו בראש השנה, ומ"ש (בראשית כ יז) ויתפלל אברהם אל האלהים על ה"א אחרונה נאמר, וכן אמר דוד המע"ה (תהלים נה יז) אני אל אלהים אקרא, ועל התשובה נאמר (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא והתשובה נקראת בינה שהיא נתונה בין חמש ראשונות, ואקרא ותקרא לשון תפלה בלשון (בראשית יג ד) ויקרא שם אברם שתרגומו וצלי, את ואת לרבות הגדולה והגבורה, השמים התפארת והוא העדן ושני עמודים הנקראים נצח והוד נכללים במלת השמים כלומר השמים ושני עמודיו כי מאחר שלא מצינו בריאה לעמודי שמים על כל פנים יש לנו לומר שנכללו בכלל השמים, גם הצדיק נכלל עמהם שהוא עמוד שהעולם נתקיים בו, או אפשר לומר כי רבוי הוא"ו של ואת בא לרבות ג' עמודים אלה, והארץ הוא הגן המקבל מעדן, והארץ היתה, יזכיר עתה מה היתה תחלה ונקראת בשם ארץ כי היא סוף הבנין, ואמר היתה כלומר עקר הויתה מאותה הויה שהיתה והיא החכמה הקודמת לכל, תהו הוא הבינה שהוא קו ירוק שהוא מקיף את כל העולם, בה המורה דבר שמתחיל להצטייר היא הגדולה, וחשך היא הגבורה, ועוד יש בכתוב הזה רמז כמה ימי העולם והוא מבואר מאד ממה שאמרו רז"ל שית אלפי שני הוי עלמא והמשכיל יבין, לכך הזכיר מיד והארץ היתה תהו ובהו לרמוז על אחד חרוב, גם בתיבה הראשונה של שם מ"ב היוצא ממנו תמצא כן רמוז כי העולם שנברא בששה יותץ ויחרב, וזה מבואר.