פרשנות מצטטת על ויקרא א:יג

בני אהרן אף בעלי מומין במשמע, קשה דבפרשת ויקרא בפסוק והקריבו בני אהרן הכהנים דרשינן ג"כ הכהנים למעוטי חללים ובבני אהרן דרשינן בת"כ למעוטי בעלי מומין דהיינו מה אהרן לא היה בעל מום אף כל וכאן מרבינן בעלי מומין ולעיל כתבתי תירוץ מכח בני אהרן דדרשינן כאן ולא בנות אהרן ולעיל לא דרשינן כן, ואין האמת כן דבפ"ק דקידושין (דף ל"ו:) גם בפסוק דויקרא בני אהרן דרשינן ולא בנות אהרן וקצת מפרשים דהחילוק הוא דהתם נאמר תחילה בני אהרן וכאן נאמר תחילה הכהנים ואין זה נוח לי כלל, דכך הוי בני אהרן כלל כמו הכהנים וא"כ מה לי זה תחילה או זה. ותו קשה טובא על דדרשינן בפרשת ויקרא בני אהרן למעוטי בעלי מומין מה צריך למעט זה הלא פסוק מלא הוא כל אשר בו מום לא יקרב. והג"א תירץ דפסוק כל אשר בו מום היינו דוקא עבודת קדשי מזבח ובויקרא מיירי מקבלת הדם. ואין זה תירוץ דהא עכ"פ עבודה היא קבלת הדם כמו זריקה דהא ד' עבודות הם ושוות בכל גווני. והנ"ל ליישב כ"ז הוא ע"פ מ"ש התוס' בפ"ק דקידושין (דף ל"ו) במשנה דממעטינן נשים מהקרבה וילפינן מן בני אהרן, ולא בנות אהרן ומקשים התוס' וא"ת ואמאי איצטריך קרא למעוטי נשים תיפוק ליה דקרבן מצות עשה שהזמן גרמא היא שהרי אינו נוהג אלא ביום כדכתיב ביום צוותו להקריב קרבניהם וי"ל דאי לאו קרא אלא הוה ידעינן שהעבודה פסולה בהן קמ"ל דמחללין עבודה ועבודתן פסולה וכעין זה נראה דצ"ל גם לענין בעל מום דאע"ג דכתיב כל אשר בו מום לא יקרב ה"א דהיינו, לכתחילה אבל דיעבד אינן פוסלות קמ"ל קרא דוהקריבו הכהן לפסול אפי' דיעבד, וא"כ לק"מ כאן דבשלמא כאן דמיירי קרא מעיקר הדין מי אסור ליטמא ומי מותר שפיר אמרינן דכשאמרה תורה בני אהרן בעלי מומין במשמע לאיסור ואמאי נמעטינהו וטפי ניחא לן לומר דמרבינן שיהיו כשאר בני אהרן, אבל בפרשת ויקרא דיש בלאו הכי איסור הקרבה בהן בקרא מפורש שלא יקריב, אלא דלענין פסול דיעבד צריך לימוד, וא"כ אין שייך לומר אף בעלי מומין במשמע בקרא דיקריב הכהן, דהא עכ"פ יש איסור הקרבה בהן אלא דמכח דיוק ילפינן דין דפסול דיעבד וא"כ שפיר מרבינן בעלי מומין לאיסור אפי' דיעבד דאין שם משמעות להיתר כנ"ל:

בספרות חז"ל כרעיים הן רגליים, גם של חפצים דוממים, כגון מיטה (משנה, כלים פי"ח מ"ה ומקורות רבים אחרים). גם רגלי הבהמה הן כרעיים, ובכל האזכורים שבהם מופיעיותכרעיים אין יותר עיסוק ברגליים כאבר נוסף, כגון "מולגין את הראש ואת הכרעים ואין טופלין אותן לא בחרסית ולא באדמה אבל מספספין אותן באור ואין מספרין את הראש ואת הכרעים" (תוס', ביצה פ"ג הי"ט). הכרעיים מופיעות בכל כתבי היד, ואין לראות בהן תוספת, שכן נאמר במפורט "חתך את הכרעים". בחלק הבא המשנה מחליפה את הכרעיים במילה "ידים", כרגיל. נמצאנו למדים שמי שהוסיף את חיתוך הכרעיים ונתינתםןלכוהן כתב משפט שבהקשרו הכללי בלתי אפשרי (שכן בידיים וברגליים המשנה עוסקת בהמשך). נתון זה מצטרף לתחושה שאין לפנינו תיאור רֵאלי אלא עיצוב בית מדרשי מאוחר שהורכב ממסורות שונות שהן עצמן רֵאליות וקדומות (כגון הכינוי "גדולה"), ולפסוקים הייתה השפעה מרכזית על הניסוח. הצירוף "קרב וכרעים" רגיל במקרא (ויקרא א יג; ח כא; ט יד), וכך שובצה המילה המקראית במשנה אף על פי שהיא מיותרת.

ושחט והקריבו הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר והקריבו זו קבלה ומשמעה לשון הולכה למדנו ששתיהן בבני אהרן לשון רש"י (רש"י על ויקרא א׳:ה׳) ואיננו נכון אלא מדרש רבותינו (תורת כהנים פרשה ד ד) והקריבו זו קבלת הדם שאין לשון והקריבו קריבת הדם למזבח שהיא ההולכה אבל הוא לשון קרבן שיעשו מן הדם קרבן והוא לקבלו ולזרקו על המזבח כי הזכיר בבעל הקרבן הבאה וסמיכה ושחיטה ואחרי השחיטה הזכיר בני אהרן מיד אם כן אף הקבלה עצמה מצות כהונה ואינה אלא בכהן כשר ובכלי שרת וכל שכן הולכה וזריקה ועוד שהולכת האברים לכבש פסולה בזר שכך דרשו (זבחים ד) והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה (ויקרא א׳:י״ג) זו הולכת אברים לכבש אם כן אף הולכת הדם צריכה כהן בכיהונו:

ונתנו … אש. אַעַ"פִּי שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט (שם):

בנצתה. עִם בְּנֵי מֵעֶיהָ, וְנוֹצָה לְשׁוֹן דָּבָר הַמָּאוּס, כְּמוֹ כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ (איכה ד'), וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס בְּאוּכְלֵיהּ; וְזֶהוּ מִדְרָשׁוֹ שֶׁל אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן שֶׁאָמַר נוֹטֵל אֶת הַקֻּרְקְבָן עִמָּהּ; וְרַבּוֹתֵינוּ זִ"לִ אָמְרוּ קוֹדֵר סְבִיב הַזֶּפֶק בְּסַכִּין כְּעֵין אֲרֻבָּה וְנוֹטְלוֹ עִם הַנּוֹצָה שֶׁעַל הָעוֹר (ספרא); בְּעוֹלַת בְּהֵמָה שֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת אֶלָּא בְּאֵבוּס בְּעָלֶיהָ, נֶאֱמַר וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר, וּבָעוֹף שֶׁנָּזוֹן מִן הַגָּזֵל, נֶאֱמַר וְהִשְלִיךְ אֶת הַמֵּעַיִם, שֶׁאָכַל מִן הַגָּזֵל (ויקרא רבה ג'):

לא יבדיל. אֵינוֹ מְפָרְקוֹ לְגַמְרֵי, לִשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת, אֶלָּא קוֹרְעוֹ מִגַּבּוֹ; נֶאֱמַר בָּעוֹף רֵיחַ נִיחוֹחַ וְנֶאֱמַר בַּבְּהֵמָה רֵיחַ נִיחוֹחַ, לוֹמַר לְךָ אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם (ספרא):