לֹ֤א תֵאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קָֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּחַטָּ֖את וְכָאָשָֽׁם׃
רלב"ג
השרש הארבעים וארבעה הוא שכל המנחות הקרבות למזבח יחוייב שתהיה מצה וכן שיריה שנאמר לא תאפה חמץ ואמר בפרשת צו לא תאפה חמץ חלקם נתתי וגו' לחייב על מעשה שבא בה כגון הלישה והאפיה והקטוף והנחת שאור על גבי העסה ואפילו מחמץ אחר מחמץ לוקה אם היתה כשירה ואינו לוקה על הפסולה שנאמר כל המנחה אשר תקריבו להשם לא תעשה חמץ ולזה הוא מבואר שאם חמץ מנחת נסכי' לוקה שהמים פוסלין אותה ובזולת מים לא תעשה חמץ וזה מבואר מן החוש כבר נזכר זה בה' ממנחות:
ברטנורא
שנאמר כל המנחה אשר תקריבו לה׳ לא תעשה חמץ. ארישא קאי דקתני ומשתמרות שלא יחמיצו, וקודם קמיצה משתעי. ושייריה ילפינן מקרא אחרינא דכתיב (שם ו,) לא תאפה חמץ חלקם, אף חלקם של כהנים שהם שיירי המנחה שנשארו מן הקומץ, אף זו לא תאפה חמץ. ובחמץ דוקא הוזהרו על השיריים, אבל מותר ללוש אותם בדבש ולטגנן בו:
ברטנורא
עריכתה. שמתעסק בה בידים אחר לישה. וחייבין על כל אחת ואחת, לפי שנאמר לא תעשה חמץ, יכול לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא תאפה, אפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה, מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה, אף אני אביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחידי שבה, לאתויי קיטוף שהוא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה. וקיטוף הוא שמחליק פניה במים ואע״ג דלא מחזי כל כך מעשה: