פרשנות מצטטת על יחזקאל כ:יג

והנפש אשר תפנה אל האבת. טעמו כאשר אכרית הנותן מזרעו למולך בסתר או בגלוי אם לא ימיתוהו עם הארץ כן אכרית הזונה מאחרי לפנות אל האובות ומצאנו נפשים גם כל נפש ארבעה עשר וכן והכרתי אותו:

וַיְחַל מֹשֶׁה. יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי וַיְחַל הִיא מִלְּשׁוֹן וַתִּתְחַלְחַל, שֶׁאֲחָזוֹ חִיל וְרֶתֶת אֶת פְּנֵי ה׳, הַיְינוּ לְשׁוֹן כַּעַס, כִּי רָאָה גֹּדֶל כַּעְסוֹ שֶׁל ה׳ וְנִבְהַל מִפַּחַד ה׳, וְאָמַר לָמָה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ, כִּי אִלּוּ אָמַרְתָּ לְיַסְּרָם בְּעַצְמְךָ כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ הֶחֱרַשְׁתִּי, אֲבָל מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִשְׁלֹחַ בָּהֶם מַלְאָךְ אַכְזָרִי אַף וְחֵמָה, לָמָּה תַּעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ, כִּי יֵשׁ לִי טְעָנוֹת עַל זֶה. הָאַחַת הִיא, בְּעַמֶּךָ. כִּי אַתָּה אָמַרְתָּ לִי ״כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ״, וְהַיְינוּ הָעֵרֶב רַב, וְאִם כֵּן לָמָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ דְּהַיְינוּ יִשְׂרָאֵל. טַעֲנָה שְׁנִיָּה הִיא, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. אֶרֶץ מְלֵאָה גִּלּוּלִים שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֵין לְהִתְפַּלֵּא עֲלֵיהֶם כָּל כָּךְ אִם נִתְפַּתּוּ אַחֲרֵי הַהֶרְגֵּל. טַעֲנָה שְׁלִישִׁית הִיא, בְּכֹחַ גָּדוֹל, כְּנֶגֶד מִדַּת הַדִּין, כִּי כְּפִי שׁוּרַת הַדִּין הָיָה מִן הָרָאוּי לְכַלּוֹתָם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּיחֶזְקֵאל (כ יג) וָאֹמַר לְכַלּוֹתָם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם, וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי וְגוֹ׳, וְאַחַר שֶׁהוֹצֵאתָם בְּכֹחַ גָּדוֹל כְּנֶגֶד מִדַּת הַדִּין, אִם כֵּן כְּבָר הֵם מֻחְזָקִים אֶצְלְךָ בְּעוֹבְדֵי אֱלִילִים, וּמַה נִּתְחַדֵּשׁ עַתָּה. טַעֲנָה רְבִיעִית הִיא, וּבְיָד חֲזָקָה, לְפִי שֶׁיָּדוּעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת מִמִּצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות יד יב) ״הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם״. וּכְתִיב (שמות יג יח) ״וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל״, כִּי רַק חֵלֶק חֲמִישִׁי עָלָה, וְאַרְבָּעָה חֲלָקִים מֵתוּ בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה, לְפִי שֶׁלֹּא רָצוּ לָצֵאת מִמִּצְרַיִם. וַאֲפִלּוּ אֵלּוּ שֶׁיָּצְאוּ הוֹצֵאתָם בְּיָד חֲזָקָה בְּעַל כׇּרְחָם, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות יג ט) ״כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִיאֲךָ ה׳״. וּלְפִי שֶׁאַתָּה הוֹצֵאתָם מִשָּׁם, רָאוּי לְךָ לָחוּס עֲלֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בְּרָעָה הוֹצִיאָם, מֵאַחַר שֶׁיָּצְאוּ עַל פִּיךָ.

וימצאו. ויראו מיבעי. מכאן דרשו בספרי שמשה העמיד שומרים ע״ז. ופי׳ וא״כ חפשו ומצאו. וטעם שהעמיד הוא משום שהיה הדור פרוץ בח״ש כמבואר בספר יחזקאל כ׳ שחללו שבת מאד במדבר. ולא כוון הנביא על שיצאו בשבת ראשונה ללקוט. ולא על מעשה זה דמקושש. דלא שייך לומר על מקרה זה הלשון. אלא שכל הדור היו פרוצים בח״ש. ומשום הכי הוצרך משה וב״ד להעמיד שומרים ומשגיחים כמו שעשה כן נחמיה הפחה בשעתו בשביל שהיו פרוצים. והכי אי׳ בש״ע או״ח שלהי הל׳ יו״ט דב״ד מחויבים ביו״ט להעמיד שומרים שלא יהיו נכשלים בעבירה. והכל למדים מדכתיב וימצאו: