פרשנות מצטטת על ישעיהו נד:ג

במצוה לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים. יש בו סוד ידוע (ישעי' כו) כי ביה י"י צור עולמים י"ה היא בריאה סוכת שלם של י"י ביצירה והוא סוד איל של אברהם אבינו שנברא בע"ש בין השמשות עיין בכנפי יונה (חלק ב' סי' קל"ה) והנה כוונת הפסוק ע"פ הסוד על הזהרת תוספת שבת שאז אימא פורסת סוכת שלום על זעיר גבול (משלי כז) רעך וריע אביך אל תעזוב לעשות חל"ל במקום חיי"ם (שמות לא) מחלליה מות יומת ז"ש לא תסיג גבול שהיא סוד י"ה י"י אשר גבלו ראשונים המה היושבים ראשונה במלכות כי אימא עילאה מקננא בבריאה תמן י"ה עמודא דאמצעיתא מקנן ביצירה תמן י"י מטרנותא מקננא באופן שהוא עשייה ז"ש לא תסיג גבול רעיך אשר גבלו ראשונים בנחלתך הוא מלכות נקראת אדני שלשתן יחד י"ה הוי"ה אדנ"י הוא ק"ו המד"ה כמו שק"ו המד"ה בגימטריא ס"ג מ"ה ב"ן שהם ג' עולמות בי"ע כן ג' שמות אלו מן ג' עולמות אלו עולים ק"ו גבו"ל רע"ך בגימטריא אש"ל שהוא הגבול אשר גבלו ראשונים עולם הכס"א שכן כ"ף סמ"ך אל"ף עולה אש"ל בקרקע של א"י הכתוב מדבר מן העפר אשר בקרקע המשכן י"פ אהי"ה י"פ הוי"ה בגי' קרק"ע היא סוד (בראשית א) יה"י א"ור ו"יהי או"ר תרין סטרין כהדא (ישעיה נד) ימין ושמאל תפרוצי:

ואשמו. פי' ומתחייבים עונש שממון הנפש (זיך דער פערדאממניס פערשולדעט), ביאר בזה באיזה מצות ל"ת יתחייב העובר חטאת, עז"א מלת ואשמו והיינו בעברו על מצות ל"ת שחייבה התורה על זדונה כרת, והוא שממון הנפש הנכלל במלת ואשמו, כי גזרת שמם ואשם מענין אחד הם כמ"ש הר"ש ב"מ בפסוק תאשם שומרון (הושע י״ד:א׳) ויאשמו יושבי בה (ישעיה כ"ז) ושונאי צדיק יאשמו (תהילים ל״ד:כ״ב) האשימם אלהי' (שם ה'), והוראתם הריקות וההתרחקות מחברת האדם, כמו שממה מאין יושב (ירמיה ל"ב) וערים נשמות יושיבו (ישעיהו נ״ד:ג׳), ואמר על ההתרחקות בן אדם מחברת מרעיו ומיודעיו, אך עתה הלאני השמות כל עדתי (איוב ט״ז:ז׳) ר"ל הלאני והרחקני מחברות בני אדם (מענין זרה הלאה) עד שמקום קבוץ רעי ואוהבי הוא שמם, והונח ג"כ להוראת שוממת הנפש בהיותה ריקה ומרוחקת מתענוגים הרוחניים והשארותה גלמודה ובדודה מאחיזת עולם הנפשות, והוא בעצמו ענין הכרת הנאמר אצל הנפשות, והוא התבודדותה להיות עזובה וגלמודה שכולה מחברת הנפשות העליונות והשתארותה כרותה מהן בדודה ואשומה. כמ"ש במכדרשב"י (תרומה) ואית נפשא וכו' דכתיב בה ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה' מאי מלפני דלא שרי' עלה רוחא וכד רוחא לא שרי' עלה לית לה שותפו כלל במה דלעילא וכו', ע"ש. ובמכילתא דר' ישמעאל (בא, ובסוף כי תשא) ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה, וכן בספרי (בהעלותך, שלח), הנה לפי המבואר ענין הכרת היה בעצמו ענין שוממות הנפש, וזהו המכוון כאן במלת ואשמו. ודין זה שאין חייבים חטאת אלא על ל"ת שזדונה כרת למדוהו רבותינו בת"כ ובתלמוד בהיקש מע"ז, והוא פשט המקרא לפי דברינו, וסרה בזה תלונת קלי הדעת החושבים שהפשט סותר את המקובל, אבל המה תואמים יחדיו; והמפרשים יאמרו ואשמו ישימו עצמם אשמים בהתודותם שיזכירו את חטאתם מצד עצמם, ומה שאמר במקרא אח"כ ונודעה וגו' ר"ל ע"י אחרים (עי' ר"ש ב"מ ובמה שכתב בדבור שאח"ז), ואמנם הוא דחוק כי היעלה על הדעת לטעות לחלק בין שנודע לו מעצמו או ע"י אחרים עד שהוצרך הכתב להודיענו השתוותם יחד, וגם אם מלת ואשמו יורה על התודעות החטא היה יותר ראוי לחברו במקרא שלאחריו לא להפרידו ממנו ולחברו במה שלפניו, וביותר קשה לדבריהם התנגדיות המקרא אל המקובל, דלפי המקרא יתחייב חטאת כל העובר על אחת משס"ה ל"ת, ולהמקובל אין חטאת אלא בל"ד לאוין שענשן כרת: