פרשנות מצטטת על נחמיה יג:ד

נחמיה יג ד

3-4. כל הלשכות של מקדש פטורות מן המזוזה חוץ מלשכת פרהדרין וכו'. ירושלמי פ"א ה"א, ל"ח ע"ג. ובבבלי י' א': כל הלשכות שהיו במקדש לא היו להן מזוזה חוץ וכו'. ובארו המפרשים את הבבלי שם שהחכמים סוברים שאפילו הלשכות ששימשו בית דירה (כגון לשומרי הבית, וכדומה) פטורות מן המזוזה, משום שלא דרו שם ביום ובלילה, אבל לשכת כה"ג היתה משמשת דירה ביום ובלילה.
ולהלן שם י"א ב': יכול שאני מרבה אף הר הבית והלשכות והעזרות, ת"ל בית, מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול, יצאו אלו שהן קודש. ובספרי ואתחנן פי' ל"ו, עמ' 67: שומע אני אף שערי מקדש במשמע, תלמוד לומר ביתך, מה ביתך חול אף מקדש חול. מיכן אמרו הלשכות פתוחות לקדש קדש, פתוחות לחול חול. ולכאורה משמע שבא להוציא לשכת פלהדרין ולחייבה במזוזה, משום שתוכה חול, כדעת התוספות כאן ח' ב' ד"ה דאי, או משום שמתחילת עשייתה היתה לכך, כדעת הריטב"א י' סע"ב. אבל שאר הלשכות כל דירתם היתה לשם קודש, ואין דירת קודש חייבת במזוזה, עיין ר"מ פ"ו מה' מזוזה ה"ו, שאילתות סי' קמ"ה ומ"ש הנצי"ב שם בהוצ' ירושלים, עמ' ר' ואילך.⁴אבל מה שכתב שם שלשכת פלהדרין היתה באה משל כהן גדול (עיין ירמי' ל"ה, ד; נחמי' י"ג, ד' ואילך) ולא משל בדק הבית, שאם לא כן היה מועל, הוא חידוש גדול. ועיין בריטב"א י' סע"ב שצוין בפנים ובמשנת שקלים ספ"ז ועוד. ועיין בבלי ע"ז י"ז א'. אבל עיין בפי' רבינו הלל בספרי שם שפירש את הספרי באופן אחר, עיי"ש.
ועיין בתוספות ישנים י"א ב' ד"ה יצאו (ומ"ש בשיח יצחק שם, קמ"ה ע"ג), בריטב"א שם ד"ה יצאו, במאירי י' רע"א (ה' ע"ג), י"א ב' (ז' סע"א ואילך), בשיח יצחק בסוגיין ומ"ש רד"ף בספרי דבי רב, קפ"ז ע"ג ואילך. ועיין בצפנת פענח פ"ו מה' מזוזה ה"ז ד"ה מפני.
ובירושלמי פ"א ה"א, ל"ח ע"ג: בשעריך. אית תניי תני פרט לשערי הבית והעזרות. אית תניי תני לרבות. מאן דאמר פרט, ר' יהודה. מאן דאמר לרבות, רבנן. והוא שלא כשיטת הבבלי י"א א', ואפילו לשיטת הירושלמי צריך לומר שלא נתרבו כל שערי העזרה למזוזה, אלא השערים שדרכן היו נכנסין ללשכת פלהדרין, עיין בהמשך הירושלמי שם, ובר"מ פ"ו מה' מזוזה סה"ו (ומקורו כנראה מן הירושלמי בצרוף הבבלי).

כי אם לשארו הקרוב אליו: שם "שאר" נרדף עם "בשר" – "כלה שארי ולבבי", "ככלות בשרך ושארך". וכן נרדף עמו על מושג הקורבה כמו "אך עצמי ובשרי אתה". ו"שארו" כמו "בשרו", ועיקרו על דבר הדומה וניתך לבשר האדם, שמזה בא על הבשר המוכן למאכל אדם – "וימטר עליהם כעפר שאר" (תהלים עח, כז). ועל המזון עצמו – "שארה כסותה ועונתה" "טנאך ומשארותיך", על שהמזון ניתך ומתהפך לבשר האדם. ויקראו בשם "שאר" כל הקרובים כמו שכתוב "או דודו או בן דודו..או משאר בשרו ממשפחתו". ובמה שכתוב "ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו" פירושו הקרוב קרוב קודם, כי שם "קרוב" הוא שם מצטרף ויאמר ביחוד נגד הרחוק ממנו. וגם יֵאמר בהחלט כמו שֵם "גדול" "קטן", "רב" "מעט", וכדומה. וכמו שכתוב במורה נבוכים (חלק א פ' ??). אמנם פה אי אפשר לומר כן שפירושו הקרוב קרוב דהא פירש אחר כך רק לאמו ולאביו. ועל כרחך פירוש "לשארו" הקרוב בהחלט. כי הששה קרובים שחשב הם קרובים שלא על ידי אמצעי ויתר הקרובים הם על ידי אמצעי – אחי אביו, על ידי אביו. בן בנו, על ידי בנו. וכדומה. אולם למה אמר זה? הלא אינו מוסיף בזה על הששה המפורשים?! מזה הוציאו חז"ל שבא לרבות עוד "שאר" הקרוב אליו בלא אצמעי והיא אשתו ונכללה במה שכתוב "שארו הקרוב אליו" כי אין לרבות קרוב אחר שכולם הם רק קרובים על ידי אמצעי. וז"ש אין שארו אלא אשתו שנאמר "שאר אביך הוא". מביא ראיה שאין עוד "שאר" הקרוב בלי אמצעי זולתה, דהא על ערות אחות אביך נתן הטעם שהיא "שאר אביך"--הרי לא נקרא שום קרוב שאחר אביו "שארו", רק "שאר אביו", והוא הדין כל קרוב שהוא אחר הששה המפורשים פה. ולא נשאר "שאר" בלא אמצעי רק אשתו. ואחרי העיון יש הבדל בין שארו סתם ובין שאר בשרו. ש"שאר" סתם לא בא רק על הקרוב בלא אמצעי, ולכן דייק "שאר אביך הוא" "שאר אמך הוא" ר"ל שאינם "שארך", רק "שאר אביך". אבל "שאר בשרו" ר"ל שאר קרובו וכולל גם הקרוב על ידי אמצעי כמ"ש או "משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו". וכן מה שכתוב "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה", מפני שיש בעריות מה שאינם "שארו" רק "שאר בשרו". ולכן במה שכתב "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב" דריש בבבא בתרא (דף קח) על האב. ושם (דף קט:) וממאי ד"שארו" זו האב? דכתיב "שאר אביך הוא" פירוש: מדקרא אחות אביו "שאר אביך" ר"ל שאינם "שארך", רק "שאר אביך", מכלל דהאב הוא "שאר" בעצם ולכן אוסר שאר האב. ומה שכתוב באחות אב "את שארו הערה" אינו מענין קורבה, רק מענין בשר כמו שכתוב "שארה כסותה" שפירשו בירושלמי (פרק אף על פי) ובבבלי (דף מז) על העונה ורצונו לומר קירוב בשר כמו שפרש"י שבת (דף יג) ובזה מדויק יותר מה שאמרו אין שארו אלא אשתו כי "שאר" סתם לא יאמר רק על הקרוב בלא אמצעי. וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל כי אם לאנתתיה דקריבא לגופיה. אולם, לפי זה היה די שיאמר "כי אם לשארו" והייתי מרבה אשתו אחר שחוץ מן הששה קרובים אין עוד מי שיקרא בשם "שאר" סתם, רק אשתו. ולמה הוסיף "הקרוב אליו"? השיבו שבא להטיל תנאי להוציא הארוסה והגרושה. הארוסה עדיין אינה קרובה אליו. וז"ש "הקרוב" – ולא הארוסה. והגרושה נתמעטה מכינוי "אליו" כי יש הבדל בין "קרוב לו" ובין "קרוב אליו". שהעומד בקורבה נוכחיית יאמר "קרוב אליו" ומי שאינו בקורבה נוכחיית יאמר "קרוב לו" כמו שכתוב "קרוב לנו האיש" (רות) ובועז היה קרוב ונתרחק במיתת מחלון. וכן "ולפני מזה אלישיב הכהן...קרוב לטוביה" (נחמיה יג, ד) היה קרוב ונתרחק. ולכן בעצמיים הגיוניים יאמר "קרוב לו" – "קרוב ה' לכל קוראיו", "קרוב ליראיו ישעו" – כי אינו קורבה נוכחיית. ואם היה כתוב "הקרוב לו" היה גם הגרושה בכלל, ובמה שכתב "הקרוב אליו" מוציא הגרושה. והרמב"ם (פ"ב מהל' אבל) ומדבריהם שיתאבל האדם על אשתו. ושם (פ"ב מהל' אבל ה"ז) אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מתטמא אלא מדברי סופרים. עשאוה כמת מצוה שאין לו קוברין ופירש מהרי"ק שהולך לשיטתו שכל מה שאינו מפורש בתורה קורא דברי סופרים. וכן דבר זה שיתטמא לאשתו אינו מפורש כי יש לפרש "כי אם לשארו" – כלל, ומפרש "לאמו ולאביו...". וכמו שפירש הראב"ע. וחז"ל הוציאו זה מיתור הלשון. וגם שמה שכתב עשאוה כמת מצוה הוא בקטנה שנישואיה דרבנן שעל זה נאמר זה ביבמות (דף פט), וכמו שהאריך בזה בקרבן אהרן. ומכל מקום דינו כדין דבר המפורש בתורה לכל דבר כמבואר בדברי הרמב"ן בעיקר השני למנין המצות, עיי"ש. ואין כאן מקום להאריך.