פרשנות מצטטת על תהילים קכב:ב

המשפט הו' שהבכורים צריכים שבעה דברים. הבאת מקום וכלי. וקריאה. וקרבן. ושירי ותנופה. ולינה בירושלים. ורצונו בהבאת מקום שיביאם הבעל עצמו לבית הבחירה. ולא ישלחם על ידי שליח שאם ישלחם על ידי שליח לא יקרא שאין קריאה בשלוחים כי אם בבעלים. ורצוני בכלי שלא יביא הבכורים בידו כי אם בכלי ורצוני בקריתה שיקרא הודוי הראוי ארמי אובד אבי וגו'. עד אשר נתת לי ה'. ורצוני בקרבן שיביא שלמים שנאמר ושמחת בכל הטוב ולהלן הוא אומר ושמחת בחגך. מה שמחת החג בשלמים אף שמחת הבכורים בשלמים. אבל אין. הקרבן מעכב. ורצוני בשיר שכשיגיעו הבכורים בעזרה היו מתחילין הלוים לשורר (תלים ל') ארוממך ה' כי דליתני. ורצוני בתנופה שיניף הכהן אותם שתי פעמים א' ביד המוביל וא' אחר שהניחם לפני ה'. ורצוני בלינה בירושלם שהמביא בכורים לא יצא אותו יום מירושלם לחזור למקומו שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך. (ר"ה דף ו') כל הפניות שאתה פונה מבית המקדש לא יהיו אלא בבקר ובירושלם המביא את הבכורים יש לו רשות ליתן אותם לעבדו או לקרובו בכל הדרך עד שיגיע להר הבית וכשיגיע שם נוטל הסל על כתפו ואפילו היה מלך ישראל. ונכנס עמו עד העזרה וקורא בעוד הסל על כתפו וכו'. וכל זה לא היה בלי ספק כי אם להיות המצוה הזאת עניינה קבלת עול מלכות שמים ואדנות ולהורות כי השגחת הארץ מאלהי הארץ היא. ולכן היה הפרסום גדול בהם בהבאת הבכורים. והכבוד והמורא בהם עצום מאד כדתניא (בכורים פ"ג) התם. כיצד מעלין את הבכורים לירושלם כל העיירות של מעמד מתקבצות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר (משלי י״ד:כ״ח) ברוב עם הדרת מלך. ובאים ולנים ברחובה של עיר ולא נכנסו לבתים מפני אהל הטמאה. ובשחר הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב והעטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים הם משבע המינים. והחליל מכה לפניהם עד שמגיעין קרוב לירושלם והם חוללים בכל הדרך ואומרים (תלים קכ"ב) שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלים ועטרו את בכוריהם ופרכסי אותם ואם היה בהם לח ויבש מראים את הלח מלמעלה והפחות והשרים והגזברים יצאו לקראתם חוץ לירושלם ולפי הבאים הם יוצאים. אם היו באים אנשים הרבה יוצאים לקראתם רבים. ואם מעט מעט. וכשנכנסי' לירושלם מתחילים לקרות (שם) עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם. כל בעלי אומניות שבירושלם עומדים מפניהם ושואלים בשלומם ואומרים אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום. והם מהלכים בתוך ירושלם והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית. וכשהם מגיעים להר הבית נוטל כל אחד סלו על כתפו. ואומר (שם ק"נ) הללויה הללו אל בקדשו עד כל הנשמה תהלל יה הללויה. הולכין בהר הבית וקורין עד שמגיעין לעזרה ושם שותקין והלוים אומרים ארוממך ה' כי דליתני וגו'. וכל אחד מוריד סלו מעל כתפו. ואומר הגדתי היום לה' אלהיך. והכהן אוחז ומניח ידו תחתיו ומניף ואז יקרא ארמי אובד אבי וגו'. ומניח את הסל בצד מזבח בקרן דרומית מערבית בדרומית של קרן ומשתחוה ויוצא. הנה הענינים והסדרים האלה כלם מורים בעצמם שכונת הבעלים והנטפלים אליהם היה לקרא כלם בשם ה' ולהודות לו האלהות והשגחת העולם ולקבל עליהם עול מלכות שמים שלמה. ולהיות תכלית המצוה הזאת כל כך עלינו. ואלהינו יתברך צוה שמדי שנה בשנה יעשה כן להשריש בלבות בני אדם אמונתו יתברך והותר בזה הספק הא':

קומו ונעלה ציון. ובדרך היו אומרים שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך. כשהגיעו לירושלים היו אומרים עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. בהר הבית היו אומרים הללויה הללו אל בקדשו בעזרה היו אומרים כל הנשמה תהלל יה:

אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו (ירמיה לא ה) – וכן במקרא. לפנינו בדפוסים: "בית ה' אלהינו". המילה "בית" אינה בכל הנוסחאות העיקריות, לרבות שישה קטעי גניזה. במלאכת שלמה: "קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו. כצ"ל". בירושלמי ערוכה רשימה של שירים ששרו בדרך עד הגיעם לעיר ולמקדש: "[תניא] (כך ברש"ס) בדרך היו אומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך (תהלים קכב א). בירושלם היו אומרים עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם (שם קכב ב), בהר הבית היו אומרים הללויה הללו אל בקדשו כו' (שם קמח א), בעזרה היו אומרים כל הנשמה תהלל יה הללויה (שם קמח ו)" (סה ע"ג). כל אלו אינם פזמונים סתמיים אלא מעין תפילה הכוללת פרקי חובה הנאמרים בשירה ובזמרה, וכך נוצר מעמד ציבורי שיש בו כללי טקס.