בראשית א הפניות ומקבילות

מעשה בראשית.
בראשית ברא אלהים שמים וארץ, והארץ היתה מעֻלפת בערפל, חבושה בחשֵכה ורוח אלהים מרחפת על פניה, וַיְצַו אלהים: יהי אור; ויהי אור, וירא אלהים (לאור הזה) את כל מסתרי הַחֹמֶר הֲרַת עולם,^*)וועלט מאטעריע. ועל דרך זה אמרו חז״ל במסכת חגיגה (יב.) אמר ר׳ אלעזר אור שברא הקב״ה ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כו׳ וכן אמר ר׳ יעקב כי באור ההוא היה אדם צופה ורואה ומביט מסוף העולם ועד סופו. ויבדל בין האור ובין החשך, ויקרא לאור יום ולחשך קרא לילה, ולראשית הלילה והמנוחה קרא ערב, ולראשית האור והעבודה קרא בקר, ויהי ערב ויהי בֹקר יום ראשון. אך בתורת משה כתוב יום אחד תחת יום ראשון, ופשר הדבר אין מקומו פה בספר דברי הימים, ושמתי לו מקום בספר אשר יעדתיו לבאר בו הליכות ספרי קדשנו וטעמי מצות התורה.^*)וזה לשון המבאר לספר נתיבות השלום (בראשית א׳, ה׳): ואמר יום אחד ולא יום ראשון, לפי שאין ראשון בלי שני דעדיין לא נעשה השני, כי הראשון קודם להשני במנין או במעלה אבל שניהם נמצאים והוא ממאמר הנקרא מבעלי ההגיון מאמר המצטרף אבל האחד לא יורה על שני. ביום השני רָקע אלהים את רקיע השמים וימתחהו מעל כל יצורי התבל, וייסדהו בספירים וַיְקָרֵהו בחשרת מים ואגלי טל להשקות את האדמה ולהצמיחה. ביום השלישי יָסד את הארץ על מכוניה וּלְמֵזַח תמיד חגר אותה במים רבים, וביום ההוא הִדְשיא את הארץ דשא עשב מזריע זרע וַיִטַע כל עץ מאכל וכל נטעי נעמנים. ביום הרביעי פֵאַר וַיַעַד את רקיע השמים בַּעֲדִי השמש, הירח וכל כוכבי אור וישם חק למסלוליהם ותקופותיהם להיות לאותות ולמועדים לימים ושנים. ביום החמישי ברא אלהים את בעלי סנפיר וקשקשת וכל נפש החיה אשר שרצו המים למיניהם, גם כל בעלי כנפים המעופפים תחת רקיע השמים, ויטע בהם התשוקה לדבקה איש באשתו להחיות זרע ולפרות ולרבות בארץ. ביום הששי יצר אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו, זכר ונקבה ברא אותם, ולאחרונה ברא את האדם בצלמו כדמותו, ואז כֻּלוּ השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים את כל מעשה בראשית וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר פעל ועשה, ויברך את יום השביעי ויקדשהו, ועל כן צוה ה׳ גם אותנו לשבות ביום השביעי ולקדש אותו, ושמרו בני ישראל את השבת לדורות עולם וישבתו וינָפשו בו כמצֻוה עליהם מפי ה׳ ביד משה.

בראשית ברא אלהים במדרש תנחומא זש"ה ה' בחכמה יסד ארץ וכשברא הקב"ה את העולם נתייעץ בתורה וברא את העולם שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה וכו'. הענין נודע כי החכמה נקראת ראשית כי בחכמה הביט וצפה אל אחרית דבר היא המלוכה אשר ימליכוהו ב"י ובחכמה הגביל הקב"ה את מדתו בחי' א"ס ויצא לכח בגבול ומדה ושיעור. והנה המלוכה נקראת ארץ כנודע ולכן כתיב ה' בחכמה יסד ארץ פי' מה שעשה יסוד לבחי' חכמה בבחי' גבול הוא מפני ארץ שהביט אל המלוכה. ואעפ"כ לית מחשבה תפיסא בי' כלל להבין מהות הענין איך נעשה מבחי' בלי גבול בחי' גבול ותכלית הגם שהמקובלים הראשונים האריכו בדבריהם לתת משל ומליצה דברי חכמים וחידותם להלביש הענין קצת לאוזן השומע. אמנם עכ"ז נעלמה מעיני כל חי להבין הדבר על בוריו. והחקירה האמיתית בזה הענין הוא כמ"ש הרמב"ם שאין כח כלל בהשגתינו להשיג מחשבתו של היוצר כמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכ' ע"ש בה' תשובה. ולפי"ז נלאה כל שכל מחקור ראשית הבריאה אבל אנחנו בניו ועבדיו מאמינים כי זאת היתה אבן פנתו ועיקר הכוונה בבריאה כי נעבוד לפניו ביראה ופחד ונמליכהו ולשרת בשמו. וזה הי' בחי' גלם הראשון לבריאת עולם והוא הנקרא אבן השתיה וגל"ם גימ' חכמ"ה וז"ש בחכמה יסד ארץ ונתייעץ בתורה וברא את העולם דהיינו שאח"כ הוציא המחשבה לבחי' בריאה ע"י עולם הבינה המצייר ציורין שנא' לי עצה ותושי' כי ל"י רומז על מספר ד' יודי"ן שבע"ב היא החכמה כנודע. אח"כ בא לבחי' אני בינה לי גבורה שהיא נכללת בחכמה וגבורה של עולם עליון כנודע. והנה נחלקו ב"ש וב"ה במסכת חגיגה דף י"ב. ב"ש אומרים השמים נבראו תחלה וב"ה אומרים הארץ נבראת תחלה ע"ש. ופי' החייט כי כל רקיע מז' רקיעים נקרא בחי' ארץ ושמים דהיינו מקצתו הנוטה על ראשינו נקרא שמים בערכינו ומקצתו של מעלה נקרא ארץ נגד וערך הרקיע שלמעלה הימנו ולכן מא"ח ומא"ח ולא פליגי ע"ש. פי' לפירושו כי כל עולם נקרא בבחי' שמים למה שלמטה הימנו כי הוא המשפיע בו ונקרא ארץ לשלמעלה הימנו כי הוא בחי' מקבל כנגדו כמ"ש האר"י ז"ל. ואפשר עוד לבאר ע"פ דרכנו. דהנה דעת ב"ה כי הארץ נבראת תחילה פי' תחלה היינו עיקר יסוד הבריאה היה בעבור הארץ היא המלוכה כמו שאמרנו ולכן נקרא הארץ נבראת תחלה כיון שע"י ציור הארץ במחשבת היוצר בתחלה נברא כל העולם. וב"ש אומרים השמים נבראו תחלה כי שמים נקרא בחי' ההשפעה כנודע. והנה מדרך הטוב להיטיב. והגם שחפץ בעבודתנו עיקר הבריאה היתה להיטיב לנו כל הימים.והנה הט למשל אזנך השמש משפיע אורו בירח ומאיר בה ואפשר בזמן אשר הירח לא יגיה אורו כראוי כמו בסוף חודש אז יש ג"כ איזה בחי' פגם באור השמש הרוצה להאיר דרך הירח וממילא כשמצמצם אורו מלהשפיע נקרא בבחי' פגם שאינו מאיר כדרכו. וכן הענין כביכול כשבניו עושים רצונו אז יכוללהשפיע ולהיטיב להם משא"כ ח"ו להיפך אזי נקרא בחי' פגם במשפיע כי יותר מה שעגל רוצה לינק כו'. ולכן נקרא השמים נבראו תחילה פי' שיטיבו בנ"י את מעשיהם ויוכל להשפיע להם כל טובה. וז"ש במדרש בפ' ויכולו השמים והארץ משל לאמבטיא מלא מים והיו בה ב' איסקרסים נאים [פי' צורות] כשעירו המים מתוכה נראו הצורות וכן הי' השמים והארץ ע"ש. פי' כי השמים והארץ נקרא חו"ב אצל המקובלים וכמ"ש לעיל כי היו במחשבתו לבריאה וכן המקובלים קראו לבחי' תוהו ובוהו בשם חו"ב כי החכמה נקרא תוהו ר"ל שמם כמדבר ותוהו שאין תפיסה בו. ובוהו היא הבינה המצייר ציורין וניכר קצת בו וזה בו הוא. ואז היה נכלל השמים והארץ ולא היה ניכרין להדיא עד שעירו המים הוא המשל לבחי' א"ס הנקרא מים שאין להם סוף ובא לבחי' גבול ואז נראו השמים והארץ:

אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. וְלֹא בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם. וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם: