בראשית ב:ד הפניות ומקבילות

אחרי אשר הודיעה תורתנו את דבר יום השביעי (יום השבת) אשר בו שבת אלהים מכל מלאכתו, תשוב להודיענו את סוד יצירת האדם בפרט אחרי אשר הודיעה את זאת בכלל^*)הכלל הגדול הזה בתורה, הורה אותנו גם ר״א בנו של ר׳ יוסי הגלילי בל״ב מדות שהתורה נדרשת בהן, והוא מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון. ויברא את האדם זה הוא כלל, סתם ברייתו וסתם מעשיו, וחזר ופירש ויצר ה׳ אלהים את האדם וגו׳ ויצמח לו גן בעדן ויניחהו בגן עדן ויפל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר ואינו אלא פרטו של ראשון כו׳ ע״ש במדה י״ג והכלל הזה ידע גם יוסף בן מתתיהו אשר היה למוד ה׳ בתורה הכתובה והמסורה. וְתוֹדיענו כי ה׳ אלהים יָצר את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו רוח ונשמה^*)בתורה לא נזכר רוח רק נשמת חיים ונפש חיה (בראשית ה׳ ו׳). ויהי האדם לנפש חַיָה, וזה שְׁמוֹ אשר פי ה׳ יִקֳבנו: אדם על שם האדמה האדֻמה אשר ממנה יְצָרוֹ יוֹצְרוֹ, כי מראה הָאֹדֶם הוא מראה האדמה בהיותה עוד בבתוליה וראש עפרות תבל. אחרי כן הביא ה׳ את כל חית השדה ואת כל עוף השמים לראות מה יקרא להם האדם, והאדם קרא להם שמות לפי תכונותיהם, ובשמות ההם הם נקראים עד היום הזה. כראות אלהים כי לא טוב היות האדם לבדו בלא עזר כנגדו, וגם האדם התעצב אל לבו בראותו כי כל בעלי החיים יִלָווּ איש איש אל אשתו ורק הוא נופל מהם בדבר הזה, אז הפיל ה׳ אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח צלע אחת מצלעותיו ויבן אותה לאשה ויביאה אל האדם ויאמר האדם זאת היא עצם מעצמי ובשר מבשרי ויקרא לה בשם אשה כי מאיש לֻקחה, אך אחרי כן קרא לה בשם חוה כי היא היתה אם כל חי.

ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם ויצמח שם כל עצי פרי נחמדים למראה וטובים למאכל גם עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים נטע בתוך הגן, וישם שם את האדם ואת אשתו לעבוד את הגן ולשמרו, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים , שם האחד פישון, כי פשו מימיו^*)אודות ארבעה ראשים ההם, הרבו חכמים רבים לחקור מימי קדם עד הימים האלה, ולא זה המקום להאריך בחקירות כאלה, ורק בדברים קצרים נעיר בזה כי פישון הוא משרש פוש ענינו רבוי והתעצמות המתרבה מעצמו ונתוסף בכמותו, כמו ופשו פרשיו (חבקוק א׳, ח׳) (פיל זיין), פרה ורבה תרגם פשו, כי הפרני ארי אפשני וכן נפיש בארמית לשון הרבה, וכן בתלמוד נפישי גמלי סבי וכו׳ והראב״ע פירשו התפשטות (זיך אויסברייטען) שוה לשרש פשה (ע׳ אוה״ש שורש פוש ושרש פשה) גם הוראת שם פרת לדעת המחבר הוא בהוראת שם פישון, אך ההבדל ביניהם כי מי פישון רבים הם ועצומים רק במקומם , ומי פרת מתפשטים גם למקומות אחרים בעלותם על גדותם כטבע הנהר הזה. אך לא אדע לכוין הוראת שם פרת להוראת פרח, גם לא אבין איך החליף המחבר שם חדקל העברי לשם דגלת הארמי והכשדי, גם שם דגלת לא יורה על דבר חד וצר. ואולי דעת המחבר בשם דגלת כדעת בעל מחקרי ארץ כי הוא שם חדקל בעצמו בשנוי ההברה, כי לפעמים ישתנו קצת גם השמות הפרטים מלשון אל לשון, והחי״ת בשם חדקל הוא נוסף כחיתי״ן אשר בשמות חבצלת, חנמל, חשמנים, יתכן שלזאת כונו חז״ל באמרם: לה נקרא שמו חדקל, (ר״ל בתוספת החי״ת) לפי שמימיו חדים וקלים, ואולם דקל (הוא דגל) שמו. ולפי זה יצדק המחבר באמרו כי נהר טיגריס יקרא בשם דגלת בשפת עברית, אולם תחת חד וצר צ״ל חד וקל, והמעתיק את דברי המחבר טעה בהעתקתו—., והוא ההולך אל ארץ הוֹדוּ (אינדיען) והיונים קראו לו בשם גאנגעסי, ושם ישתפך אל ים ההודי. ושֵׁם הנהר השני גיחון, והיונים יקראו לו נילוס, והוא יגיח מארץ הקדם לארץ מצרים. שֵׁם הנהר השלישי חִדֶקֶל , פתרונו בלשון עברית חַד, כי מימיו חדים, והיונים קראו לו טיגריס. ושֵׁם הנהר הרביעי פרת, שם המורה בלשון עֵבר על הִתְפַּשֵׁט לארך ולרחב, או הוראתו כהוראת שֵׁם פרח, ושני הנהרות האלה (חדקל ופרת) נופלים אל ים האדום.

ונראה דהנה בב"ר פרשה י"ב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים ב"ש אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום ובה"א מחשבה ומעשה ביום, וכבר אמרנו דאלו ואלו דא"ח, דידוע כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, ומה שיקרא לזה מחשבה, נקרא לגבוהים שעליהן מעשה, וידוע דב"ש הם מעולם המחשבה ע"כ מה שב"ש קורין מעשה, יתכן שב"ה יקראו אותו מחשבה, וע"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומה שב"ש קורין מחשבה גם ב"ה מודו שהי' בלילה, ואמרנו עוד דכמו דבדבר ה' שמים נעשו, היינו עולמות הנגלים נבראו בדיבור, שדיבור הוא התגלות המחשבה, כמו כן פנימית העולמות שהוא הנעלם נבראו במחשבה שהיא נעלמת, באופן שבדיבור הנגלה נבראו עולמות הנגלים ביום, ובמחשבה שהיא נעלמת נברא עולם הנעלם בלילה: