שמות יד:ג הפניות ומקבילות

‎מתחלק לשלשה פנים: האחד. אבלה יהודה (ירמיהו יד, ב), ואנו ואבלו פתחיה (ישעיהו ג, כו), כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו (הושע י, ה), איך יתכן להתאבל העם על שבות הפסילים והכמרים יגילו, אין זה כי אם כה פתרונו לפי הענין, העם יתאבלו על אליליהם, וגם הכמרים שהיו ששים עליהם כלם יתאבלו יחדו, ופתרון לעגלות בית און עקב עגלות בית און, יש בלשון עברית למדי"ן בתחלת המלים מחלוקים למרבית פנים, וכבר קדמו בתחלת הספר הזה במעלות למ"ד, וזה מראה אחד מהמראות אשר נמצא למ"ד במקום למען, כאלה: ואמר פרעה לבני ישראל (שמות יד, ג), לך אמר לבי בקשו פני (תהלים כז, ח), חתן דמים למולת (שמות ד, כו), אם לאל תריבון (איוב יג, ח), אמרי לי אחי הוא (בראשית כ, יג), פן יאמרו לי אשה הרגתהו (שופטים ט, נד), המנדים ליום רע (עמוס ו, ג), לעגלות בית און (הושע י, ה), וכאלה הרבה. השני, אבל אשמים אנחנו (בראשית מב, כא), 'אבל' כמו 'אמנם', ענינו יורה עליו. השלישי, אבל השטים (במדבר לג, מט), אבל מחולה (שופטים ז, כב), שם מקום הוא.

ואמר פרעה לבנ"י נבוכים הם בארץ, במכילתא אין נבוכים אלא מטורפין, ובמפרש מטורף בדעתו ומבולבל שאינו יודע מה יעשה עכ"ל, ונראה דהנה ידוע דפרעה אותיות הערף שהוא אחורי מוח הדעת ולקח הדעת מישראל, וע"כ כשראה שישראל חזרו לפני פי החירות הי' נראה לו שעדיין ישראל חסרים דעת וממילא עדיין שעבודו עליהם, וע"כ הרהיב עוז בנפשו לרדוף אחריהם, אבל אדרבה שעי"ז שהיו ישראל מבטלין דעותיהם ונמשכין אחר השי"ת כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וכן מה ששבו לחנות לפני פי החירות, ובמכילתא להודיע חכמתן של ישראל שלא אמרו האיך נחזור לאחורינו שלא לשבור לב טף ונשים שעמם, והוא כענין מ"ש אדם ובהמה תושיע ה', ואמרו ז"ל אלו בנ"א שהם ערומים בדעת ומשומין עצמם כבהמה, וכך היו אז ישראל שביצי"מ ניטל הדעת מפרעה וניתן לישראל והיו יוצאים ביד רמה וידוע שעולה עד הדעת, ועיין ברמב"ן בפסוק וידע אלקים, ואעפי"כ הניחו את דעתם ונתבטלו לדעתו של הקב"ה, מחמת זה עצמו באו לעצם בחי' הדעת, וא"כ מה שחשב אותם פרעה לחסרי דעת, זה עצמו הביאם לעיקר החכמה והדעת, וכענין אמרם ז"ל בזכות ויסתר וגו' מהביט זכה לתמונת ה' יביט, ובזה יובן לשון המכילתא להודיע חכמתן של ישראל, ולכאורה אינו מובן, שזה ענין ביטול לרצון השי"ת ולא בחי' החכמה, אך לפי דברינו שבשביל זה עצמו זכו עוד יותר לבחי' החכמה והדעת, ע"כ מכאן נודע חכמתן של ישראל:

אז אמרה חתן דמים למולות (שמות ד, כו), אז ישיר משה (שם טו, א), ומאז באתי אל פרעה (שם ה, כג), אזי חיים בלעונו (תהלים קכד, ג), אזי המים שטפונו (שם, ד), אזי עבר על נפשנו (שם, ה), כמשמעם. ופתרון 'אז אמרה חתן דמים למולת', כה הוא: בראשונה אמרה כי חתן דמים אתה לי, ובאחרונה אמרה חתן דמים למולת, יען בטרם הביאה את בנה לחוקת דם ברית, פגש בו אלהים ויבקש המיתו, וצפורה לא ידעה על מה נפגש, כי אמרה בלבבה קראהו אסון, על כן אמרה חתן דמים את לי חתן מומת [נ"א דמים ומות] אתה לי, ואחרי כלותה למול [נ"א לכרות] את ערלת בנה, ראתה כי האסון סר ממנו, כראותה כה, תמהה והבינה כי לא נפגש בו כי אם עקב ערלת בנה, על כן אמרה ברפות המלאך ממנו, 'חתן דמים למולת', בזאת ידעתי כי לא נפגש משה כי אם עקב מולות. ומשפט למ"ד זה, כיתר הלמדי"ן הנקדמים במחברתם בתחלת הספר, כמו: ואמר פרעה לבני ישראל (שמות יד, ג), וכמו כן חתן דמים למולת (שמות ד, כו), וזה פירושו.