שמות לד:כט הפניות ומקבילות

כי קרן עור פני משה, נראה כי בפעם הראשון ברדתו מן ההר לא קרן עור פניו, דאל"כ מדוע לא יראו אז מגשת אליו, ואם באמת הי' גם אז קירון פניו, שוב לא נתחדש להם דבר ומדוע נתייראו עתה, ונראה דענין קירון עור פניו הוא אור החוזר מזיו השכינה כמו שרואין במראה מלוטשת אור הנר העומד נגדו, ומובן שזה תלוי בליטוש המראה אם הוא מלוטשת יותר מאירה יותר, וע"כ יש לומר שבמה שאמר מחני נא מספרך ומסר נפשו עבור כלל ישראל, עבור זה עצמו שב גם גוף שלו מלוטש ומאיר ביותר, מה שלא הי' כן בלוחות הראשונות, אך שלעצם מעלתו הי' אז אלף פעמים יותר כמבואר במגלה עמוקות, מ"מ זה הי' לענין מעלת נפשו אבל לא לענין מעלת גופו:

ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. במד"ר מהיכן זכה משה לקרני הוד. רבנן אמרי מן המערה. ר' ברכיה הכהן בשם ר"ש הלוחות היו אורכן ששה ורחבן ששה והיה משה אוחז טפחיים ושכינ' טפחיים וטפחיים באמצע משם נטל משה קרני הוד ע"כ. הענין הוא כי מערה הוא לשון חיבור והוא ע"י הדביקות והחבור שהיה תמיד בבורא ית'. וז"ש רז"ל מער' שעמדו בו משה ואליהו כי אלי"הו גימ' ב"ן והיינו שם הוי"ה במילוי דכוותיה שעולין ב"ן ומורה על דביקות. ור"ב אמר הלוחות היו אורכן ששה כו'. כבר כתבנו מזה שזה שאנו אומרים המשלשים לך קדושה. כי השפע יורדת בבחי' שלש רגלים כנודע. כמו כן המקבל'. וכשנכללין זה מזה המשפיע והמקבל יש לכל א' ששה. וזה אורכן רומז להמשפיע. ורוחבן רומז למקבל. וידוע שהתורה ניתנה למשה בפרד"ס אשר ילמד לעם ישראל. אמנם שורש התורה מה שלא ניתן לגלות היא נשארה לפניו במרום וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. וזה נקרא טפחיים בידו של הקב"ה וטפחיים בידו של משה. ומה שתלמיד ותיק וצדיקי הדור מחדשין בכל עת חידושי תורה. היינו שממשיכין ע"י נשמת משה המאיר בכל צדיק וצדיק כנודע. וזה נקרא טפחיים באמצע. ומשם נטל משה קרני הוד כי על ידו כל השפעות וחידושי תורה מתגלים לצדיקים בכל דור ודור:

‎זאת פליאת הלשון וכח המבטא, בינו נא זאת אנשי לבב, ראו גם ראו איך ישרתו עשתי עשר אותיות מלה אחת באמרך: ארדה נא (בראשית יח כא) ברדת היער (ישעיה לב יט) הורד עדיך (שמות לג ה) והורד המשכן (במדבר י יז) ירד ירדנו (בראשית מג כ) כרדת משה (שמות לד כט) לרדת מן ההר (שמות לב א) מרדת שחת (איוב לג כד) נרדה ונשברה (בראשית מג ד) שיורד על הררי ציון (תהלים קלג ג) תרד מאד (ש״א כ יט), וכה יקרה ליתר המלים, הנה נמצאו העשתי עשרה האותיות האלה כלם משרתי ירידה המה. ואחרי מלאכתם ישובון ונהפכו ליסוד. ונשרשים. אך בהעלות מקריהם הם נשרשים בפנים אחרים, באמרך: אמר י"י (יהושע ז יג) ברא אלהים (בראשית א א) הוה גביר (בראשית כז כט) ווי העמודים (שמות כז י) יפה נוף (תהלים מח ג) כרת ברית (שמות לד י) למדו היטב (ישעיה א יז) משח ה' אתי (ישעיה סא א) נאק נאקות הלל (יחזקאל ל כד) שמע בני (משלי א ח) תמו נכרתו (יהושע ג יו), הן הם האותיות המוכנים לשרת נעשו יסוד, וכאלה הרבה בלשון הקדש. אבל האותיות הראשונות לא יקרה להם כן, כי הם מיוסדות ונאחזות ועומדות בכחם. ולא תהצינה לשני מחלקות, ולא ישתנו מטבעם כי אם בניד שפה ובנענוע לשון כפי נקודת המלה הראויה לה, לבעבור סבב את פני הפתרון ופשר כל ענין, הן שלש מעלות מהעשתי עשרה.