וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
עבודת ישראל
וידבר ה' אל משה לך רד וגו'. ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה וגו'. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם וגו'. ויש לדקדק הלא אמירה הוא לשון רכות וכאן אמירה הוא לשון קשות. ול"ל כלל הפסוק ויאמר כיון דעדיין לא נשלם הדבור הראשון שמתחיל וידבר ה' אל משה. והאמת שהרגישו רז"ל בדבר ואמרו בפסוק ועתה הניחה לי פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם וכמ"ש רש"י. ויש לנו עוד להמתיק האמירה שלכן נכתב פעם שנית ויאמר בלשון רכה דכאן כיון הקב"ה בדבריו בלישנא דמשתמעי לתרי אפי': הנגלה הוא ידוע ויש בזה כוונה עמוקה להורותם דרך תשובה ועתה הניחה לי פי' שתעשו לי נייחא ונחת רוח שישובו מחטאם וידוע דעיקר התשובה הוא החרטה והמרירות בלב וצריך כ"כ להתמרמר ער שיעלה חרון אפו בלבו על עצמו ויכעוס וירגז על יצרו לאמר מה עשית לי וגמלת לנפשי רעה והאבדת אותה מקרב עמה ואין לי מצח להרי' ראש ע"י עצתך הרעה עד שיבכה ויתנחם וישוב באמ' ויקבל על עצמו שלא יחטא עוד וצריך כ"כ להרבות עד שיתגל' מצפוני לבו לפני יודע תעלומות וצופה עתידות ב"ה והוא יעיד עליו שלא ישוב לזה החטא לעולם וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה ע"ש. וזה שאנו אומרי' בתפלה והחזירנו בתשובה שלימה לפניך דהיינו שיהיה גלוי לפניך צופה ומביט שאני בעל תשובה באמת. וזה שרמז לו הקב"ה הניחה לי ויעשו תשובה והורד עדיך ויתמרמרו עד ויחר אפי בהם דהיינו חרון אפי שיש לי עליהם יחר בהם בלבבם על עצמם ויתחרטו על שעבר. ואכלם לשון תאוה כמ"ש כלתה נפשי אל ה' דהיינו לאחר התמרמרות כזה ונקיון כפים מחטאים באמת אח"ז בא התשוקה וכלות הנפש אל ה'. וז"ש שפתח לו פתח להראות חסדו הגדול שמקבל התשובה מהשבים ואז תהיה תפלתו רצויה עליהם: