כִּ֚י מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָּל־קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו׃
אור המאיר
כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו ונתעוררו חז"ל איזה אומה כאומה הזאת בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו אבל ישראל אינו כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם בראש השנה והענין פליאה והפלא לעבור איסור דאורייתא ופאת זקנם לא יגלחו. ונראה לרמז כי שמעתי מפי המגיד זללה"ה שביאר דברי חז"ל עד אברהם לא הוה זקנה להיות תכלית הבריאה שתתגלה ותתפרסם התפשטות מדותיו יתב' שהיו כמוסים בעצמותו כי אין מלך בלא עם וגם אם אין ישראל על מי יגלה מדות רחמנות וכדומה שארית המדות ונודע אברהם אבינו תחלת התגלות מדות החסד בעולם כמו דאיתא לשעבר נקרא אלהי השמים ועכשיו הרגלתי שמך בפי הבריות ונקרא אלהי הארץ והנה עיקר בחי' התגלותו בהעולמות הוא באמצעות התלבשות י"ג תיקוני דיקנא אשר ראשית התיקונים מתחיל בכינוי אל כינוי מדות החסד כנאמר חסד אל והוא מדות אברהם שאחז במדה זו ולזה כיוונו במאמרם עד אברהם היינו בחינתו לא הוי דיקנא כ"א מכינוי מדתו והלאה מתחילין התיקונים אל רחום וחנון וכינוי אל מורה על מדתו מדת החסד וכבר בארתי למעלה אשר חכמים הגידו איתן זה אברהם ע"ש וגם נתתי טעם לשבח למה נקרא אברהם אזרח א' זרח להיות זריחה ראשונה להזריח אור בהיר התגלות אורותיו באמצעות התלבשות תקון המדות ואמרתי בדרך הלצה שזהו הרגיל בפי האנשים למדו לשונם לומר על אדם שקנה שלימות או קנה עושר מופלג או קנה חכמה וכדומה ממעלות טובות ומתגאה להראות יקר תפארתו מרגלא בפיהם לומר סבור שכבר תפס את הקב"ה בזקנו ולכללות הדיבורים הנדברים בעולם בודאי יש להם מקום מוצא בחכמה עליונה וזה לך האות שגם חכמי התלמוד יגעו את עצמם למצוא מקום לדבריהם וכמה פעמים נאמר בדבריהם מנא הא מלתא דאמרי אנשי כי לכולם יש להם מקום מוצא ודבר המורגל בפיהם לומר ככה נמשך מדברינו הנאמרים כי באמת תכלית השלימות של אדם: בעוה"ז שידבק במדותיו יתברך וכללותם המה הי"ג תיקוני דיקנא בהיות אדם השלם משים עיקר מגמתו ורוחו ונפשו להשיג עבודתו עבודת גבוה עמהם בכל פרטי עתיו ורגעיו ובזה תולה הוראות חייו כל ימיו ושנותיו עוד נשמתו בו הכל נמשך אחר עוצם הכרתו אותו יתברך באמצעות התלבשות י"ג תיקוני דיקנא לצורך הנבראים ושפיר רגיל בפיהם לומר על איש. המתפאר סובר שכבר תפס את הקדוש ברוך הוא בזקנו להיות בזה תולה עיקר התפארות ושלימות האדם להשלים את נפשו באלהים ואל יתהלל החכם כי אם בזאת. ועיין בדרוש ראש השנה שבארנו מאמרם ז"ל שופר של ראש השנה מצותו בשל איל ומובן הדברים הגם שכל השנה כולה על הרוב התעוררת האדם והתלהבותו לתורה ועבודה זו תפלה ע"י מה שלוקח לעצמו בחינת ורמיזא דחכמתא מפרטי המדריגות שבעולם ולפעמים בהקרה לפניו בחי' אהבה מעורר לבו בקרבו באהבת הבורא ב"ה ולפעמים במדות. היראה וכדומה מז' ימי המדות זה נאמר על כל השנה שיש לו פנאי להמתין על זה לא כן בר"ה שתכלית העולמות תלוים בשערה עליונים ותחתונים ואפילו עשב השדה כולם ממתינים ומצפים עליות התעוררות התחתונים שעולה מן הארץ מנשמות הצדיקים לחדש ולבנות את העולם בשבילם ומפני מורא גדול כזה אין פנאי כ"א יעורר לבו בקרבו בתשובה הרמתה מאימת הדין הגדול והנורא וזהו שרמז בדבריהם שופר שדה תשובה של ראש השנה שהאדם שב אל הבורא אז בתשובה שלימה אינה רק בשל איל המורה דין ואינו רשאי להמתין עם תשובתו אליו יתב' ע"י לקיחת בחי' ורמיזא דחכמתא באמצעות התלבשות המדריגות וזהו שרמז להפליג מעלת עם קדוש ישראל וישובו לערב ראש השנה בתשובה שלימה ולובשים לבנים ומתעטפים לבנים מורה ללובן עליון יראת הרוממות תשובתם הרמתה ומגלחין זקנם בראש השנה להורות האמור שמגלחין ומשליכין מעל עצמם בחינת עבודה בזה לעורר לבם בקרבם מלקיחת רמיזא דחכמתא באמצעות התלבשות הי"ג תיקונים כ"א הכל במורא ופחד ויראת אלהים על פניהם ולזה רומז הכתוב כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כלומר שמקרבים א"ע אליו ביראת הרוממות הכינוי בשם אלהים חיים ואז טוב להם בזה ובבא אמן:
דברים
הַ לְיְהֹוָה֙*(בספרי תימן הַֽלְיהֹוָה֙ בתיבה אחת) תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃