שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהוָ֥ה ׀ אֶחָֽד׃
תוספתא (ליברמן)
פקדונות כזכרונות, שנ' וה' פקד את שרה וגו', פקד פקדתי אתכם, ר' יוסה אומ' אומרן עם הזכרונות, רבי יהודה אומר לא היה אומרן עמהן. זכרון שיש עמו תרועה, כגון זכרון תרועה מקרא קודש, ר' יוסי אומר אומרן עם הזכרונו' ועם השופרות, ר' יהודה אומ' לא היה אומרן אלא עם הזכרונות בלבד. תרועה שאין עמה זכרון, כגון יום תרועה יהיה לכם, ר' יוסה אומ' אומרה עם השופרות, ר' יהודה אומ' לא היה אומרן עמהן. מלכות שיש עמה שופר, כגון בחצוצרות וקול שופר וגו', אומרה עם המלכיות ועם השופרות, ר' יהודה אומ' לא היה אומרה אלא עם השופרות בלבד. מלכות שאין עמהן שופר, כגון זמרו לאלהים זמרו וגו', כי מלך על כל הארץ אלים זמרו משכיל מלך אלים על גוים, ר' יוסה אומ' אומרן עם המלכיות, ר' יהודה אומ' לא היה אומרן עמהן. שמע ישראל וגו' וידעת היום והשבות וגו', ר' יוסה אומ' אומרן עם המלכיות, ר' יהודה אומ' לא היה אומרן. שאו שערים ראשיכם וגו' מי זה מלך הכבוד וגו' שאו שערים ראשיכם מי הוא זה מלך ה' צבאות וגו', ר' יוסה אומ' אומרן כל אחד ואחד בפני עצמו, ר' יהודה אומ' אומרן כולן כאחד.
תפארת שלמה
שמע ישראל כו' ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וכו' וקשרתם וכתבתם וכו' והי' אם שמוע כו' לאהבה כו' בכל לבבכם כו' ושמתם וכו' וקשרתם ולמדתם וכתבתם כו'. הנה כבר נתקשו הראשוני' ז"ל על כפל הדברים בשני הפרשיות האלו כי הן הן הדברים שנאמרו בפ' הראשונה. גם למה יצטרך לאומרם בכל יום שניהם יחד בכפילת הדברים הלא הי' די באחת מהם. גם למה באו שניהם יחד בתפילין ומזוזות. גם מה ענין הפ' למען ירבו הסמוך להם לק"ש. אך הנה רש"י ז"ל פי' בפסוק שמע ישראל הכוונה היא ד' שהוא עתה אלהינו הוא יהי' ד' אחד כמ"ש ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד. ולבאר כ"ז הנה אמנם צריך האדם לדעת ולהתבונן כי כל עניני התורה והמצות ומעש"ט שעושה באהבה ויראה להש"י אם כי אמיתית הכוונה בהם הוא להעלות מ"נ ליחדא קב"ה ושכינתי' ולאוקמי שכינתא מעפרא וליחד כל העולמות כידוע לי"ח. אמנם בכ"ז יש עוד מדריגה עליונה מזו לבחי' העובד מאהבה אשר אך זה תכלית כל המעשים. והיא האהבה והדביקות בהש"י והרצון המקוה אחרי כל חיי עולם הזה ואחר תחיית המתים ואחר בנין בהמ"ק אשר אז יזכו נשמות הצדיקים להתענג בנועם ד' תמיד בלי ערך ובלי סוף ואך אז יזכו הנשמות בזמן ההוא למדריגת האהבה בלי שום מסך המבדיל אשר אין להגיע אלי' בעולם הזה. כי אמנם בזמה"ז עיקר פעולת ותכלית האהבה למסור נפשו לכבוד ד' אשר בזה יהי' תיקון השכינה כיל"ח והוא הכוונה בק"ש כמבו' להבאים בסוד ד' אבל אין לבחי' האהבה ענין עצמי זולת התכלית של כלות הנפש כו' כי מה יועיל ד"מ אהבת הבן לאביו היושב בבית הסוהר אם לא ישתדל להוציאו ממצר הלא כל אותות האהבה מכל התענוגים אשר יעשה לאביו לא יערבו לו זולת להוציאו ראשונה מן המצר ואח"כ יתעלה באהבתו לדבקה בו כי נפשו קשורה בנפשו. והנה כי כן עניני העבדות בגלות המר הזה הלא הוא לאוקמי שכינתא מעפרא כי כביכול הוא אסור בזיקים. אבל בזמן הגאולה בעולם הנשמות הנה אז יהי' כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו ואז נשמת כל חי תברך את שמך ונהללך ונשבחך ואז יהי' תכלית העבדות והאהבה אשר כוונו עלי' מתחלה בכל העבדות בעולם הזה כי כל מעשינו בעולם הזה הוא רק הכנה לאהבה ולדבקות הנעלה ההוא ואז יהי' העבדות בדביקות בבחי' א"ס כמש"נ ועבדו לעולם למעבד נשמתין העבדות בחי' נשמות לבד. וזה שמצינו בזוהר הקדוש רב המנונא סבא בכל ערב שבת אמר שהוא בעולם הנשמות ולזה בשבת שהוא מעין עוה"ב אומרים נשמת כל חי היינו שעכ"פ ביום השבת יהי' האדם במחשבה של עולם הנשמות. וזש"א איזה חכם הרואה את הנולד שיראה מה שיוולד ממנו לעתיד בזמן ההוא. והנה כי כן צריך האדם בעודו בעולם הזה לשום את לבבו נאמן להכין כל מעשיו באהבתו ית"ש ולעשות רושם ופעולה לתכלית האהבה והעבדות בעולם הנשמות אשר יזכה לדביקות הנפלא והנעלה לעתיד. וזהו שאנו אומרים בברכת ק"ש ותן בלבנו להבין ולהשכיל וכו' לאהבה וליראה את שמך וכל המדות הללו שנזכה למעלות וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה בעולם הנשמות כי כן כל כוונת הלימוד בעולם הזה הוא שיגיע עי"ז למדריגת הקירוב והדביקות הנ"ל. וכן מצינו בתנאים הראשונים שבסוף ימיהם אמרו שיתן להם זמן שלשים יום לחזור על לימודם שבאותן השלשים יום ילמדו בהכוונה שיהי' להם תועלת בעולם הנשמות וזאת למדו ממשה רבינו עליו השלום שאמר משנה תורה לכוונה הזאת. ודו"ק: