וְאִם־זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קָרְבָּנ֑וֹ אִ֤ם מִן־הַבָּקָר֙ ה֣וּא מַקְרִ֔יב אִם־זָכָר֙ אִם־נְקֵבָ֔ה תָּמִ֥ים יַקְרִיבֶ֖נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
פרי צדיק
ואם זבח שלמים קרבנו. (בזה"ק זו יא ב) רש"א כ' עשרה עשרה הכף בשקל הקודש עשרה עשרה למאי קא אתיא אלא עשרה למעשה בראשית ועשרה למ"ת וכו' אתקלו כחדא בשקולא חדא. וחשוב שם הדיבור הראשון אנכי וגו' נגד מאמר הראשון יהי אור וכו' ודיבור הרביעי זכור את יום השבת לקדשו נגד מאמר תדשא הארץ דשא עשב אימתי אתרביאת ארעא קדושא ואתעטרת בעטרהא הוי אמר ביום השבת דהא כדין וכו' לאפקא דשאין וברכאן לעלמא. והנה המאמר הד' תדשא הארץ היא נגד מדת חסד כי ג' מאמרות הראשונות המה נגד כח"ב ומאמר זה הרביעי הוא נגד מדת חסד שהוא התפשטות חסדו ית' להשפיע מזונות לברואיו שהוא קיום החיות להאדם עוד טרם הבראו. כי אלקים עשה את האדם ישר היינו שיהי' ניזון בג"ע מפרי העץ הגן וזהו שורש החיים שלו בקדושה כמש"נ ויחזו את א' ויאכלו ואמרו ז"ל (זח"ב קכ"ו ע"א) אכילה ודאית אכלו וזני גרמייהו והיינו שורש האכילה ושתי' של ד"ת כמש"נ לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי וכענין אכילת המן שהי' לחם מן השמים וכמ"ש בזוהר הקדוש (זח"ב ס"א ע"ב) אינון דמשתדלין באורייתא מזוניהון מאתר עלאה יתיר כמ"ד החכמה תחי' את בעליה והיא שורש מדת החסד כמ"ש (פסחים קי"ח.) על כ"ו כי לעולם חסדו שבהלל הגדול מפני הכ"ו דורות עד שלא נתלה התורה והקב"ה זן אותם בחסדו ומפני זה נקרא הלל הגדול שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריותיו דחתימת הלל הגדול נתן לחם לכל בשר וגו' ואח"ז הודו לא' השמים כי לעולם חסדו שמזה בא הודאה לא' השמים שיושב ברומו של עולם ומחלק מזון מאתר עלאה יתיר. והכרה זו היא ע"י כח התורה והיינו אינון דמשתדלין באורייתא המה מכירים כי מזוניהון מאתר עלאה יתיר. מה שאין כן קודם מ"ת הי' צריך לזונם בחסדו ית' והנה זהו נגד מדת חסד לאברהם שהי' זן ומפרנס לכל העוברים ושבים. וגם המאמר תדשא הארץ הי' ביום הנ' לשי"ב שהוא נגד בחי' אמת ליעקב שנתאמת בו החסד מהניתן קיום לעולמי עד כמש"נ ביעקב האלקים הרועה אותי מעודי וגו' שהוא הכיר זה ובו נתברר מדת החסד לאברהם שגם אברהם נקרא ישראל (כמ"ש ב"ר פ' ס"ג) והמאמר הזה הוא נגד דיבור הד' זכור את יום השבת לקדשו ודרשו ז"ל (במד"ר פ' י') במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה כי עיקר השראת הקדושה של שבת באה ע"י אכילת הג' סעודות של שבת שהיא מכח התורה לכו לחמו בלחמי כי בשבת ניתנה תורה לישראל (כמ"ש שבת פ"ו:) והיינו נהנה מסעודה שת"ח מסובין בה כאלו נהנה מזיו השכינה (כמ"ש ברכות סד.) וכמ"ש (שבת קיט.) מי עדיפת לן מינה וגם השבת היא מעין עולם הבא שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה וזהו נגד המאמר תדשא הארץ אימת אתרביאת ארעא קדישא. וגם לפי הזהר מאמר הג' הוא יקוו וגו' נגד בינה שהיא גילוי הארץ דגם היא נקראת ארץ כמ"ש כ"י יש להם חלעוה"ב דכתיב. ועמך וגו' ירשו ארץ. ובינה היא עלמא דאתי ועז"א ארעא קדושה. כי בשעת הבריאה הי' כלל הארץ בקדושת ארץ ישראל ואתעטרת בעטרהא הוי ביום השבת כי לאחר הקלקול נתקון זה עכ"פ ע"י קדושת סעודת שבת וכמ"ש בזוהר הקדוש (ויקהל) האי ריחא אתפניא כל יומא מרוחא עלאה דעתיקא וכו' וביומא דשבתא אתענג מענינא דגופא מסעודתא דמהימנותא ואתעטר וכו' בעטרה דלעילא ולתתא. כי ענין עטרה היא מבחי' הכתר המקיף על הראש והיינו האור מקיף שהוא למעלה מהשגת המוחין שאינו יכול להכילו בכלי המוח והוא בחי' אין שהוא מילא כמ"ש (מגילה ג.) אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי וכענין מ"ש ד' יהי' בכסלך בדברים שאתה כסיל בהם והיא ע"י תוספת נשמה חי' י' מבחי' עת"ק דאתין לסעדא בהדי' דהא כדין אפיקת ארעא ברכאן לעלמא והיא דייקא ע"י קדושת שבת שנאמר בו ויברך והוא שיום השבת הוא מקירא דברכאן דכולא בי' וכמש"נ בגמר מלאכת המשכן ויברך אותם משה. ואיתא בזוהר הקדוש פקודי (רכ"א הע"ב) ומה ברכה בריך לון יהא רעוא דתשרי ברכה על עובדי ידיכון וכן האי ויברך דיוהש"ב וכמ"ש בתנחומא (ר"פ פקודי סי' ב') בבריאת עולם כ' ויברך ובמשכן כתיב ויברך וכו'. וע"כ ר"ל האי ויברך דשבת שיהי' מקורא דברכאן כמש"נ והי' ברכה:
תפארת שלמה
ואם זבח שלמים כו' והקטירו אותו בני אהרן המזבחה על העולה וכו'. דהנה עיקר ענין הקרבנות הוא מסירת הנפש להקב"ה כמבואר ברמב"ן ובשל"ה. ועולה באה על המחשבה ועל עשה וחטאת ואשם כו'. אבל שלמים אינם באים על חטא רק לעשות שלום בעולם כמ"ש רש"י ז"ל. והנה מסירות נפש בשלמים הוא עבור ישראל כמ"ש שמשה רבינו ע"ה מסר נפשו עבור בנ"י כמ"ש מחני נא. ע"כ אמרה התורה על העולה שמסירות נפש של שלמים הוא על העולה יותר חשוב מעולה שהוא על החטא והנפש החוטאת כו'. אבל מסירות נפש עבור בנ"י היא במעלה יתירה ולזה נאכלין היינו ההשפעה שבא ממסירות נפש של זה. כמ"ש בדור המדבר שכולם ניצולו בזכות משה כמ"ש לולא משה בחירו עמד בפרץ וכו'. ונאכלין בכל העיר לכל אדם שהכל ניזונין בזכותו. בכל מאכל. הוא קדושתו של שלמים אלו. שהמאכל בא בזכותן כמו מן במדבר שהי' בזכות משה יורד מן משמים שהוא מאכל המלאכים. כן בכל דור מתפרנסים בזכות הצדיקים ובא קדושתם בכל המאכלים כמ"ש ועבדתם את ד' כו' וברך את לחמך וכו':