אֵֽשֶׁת־חַ֭יִל מִ֣י יִמְצָ֑א וְרָחֹ֖ק מִפְּנִינִ֣ים מִכְרָֽהּ׃
פרי צדיק
קודם סעודת ליד שבת אומרים אשת חיל וגו' דכנס"י אשה יראת ה'. וזה בשבת שכל א' מישראל משיג היראה. דשומרי שבת נקראו יראי שמי. (בתענית ח:) ובכניסת שבת כל א' מישראל זוכה לנשמה יתירה נשמתין חדתין. וכמו ש' בזוה"ק (ח"ב פח ב) נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי ובג"כ איקרי שבת ע"ש. ושבת נקראה כלה מלכתא. ונקראו כל ישראל אשת חיל עטרת בעלה ובמד"ת פ' זו נדרש על שרה שהיתה ראשונה שממנה יצאה כל אומה ישראל כנס"י כמש"נ הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם. דאברהם היה אב ראשון ושרה אם ראשונה. ואי' (ברכות לה:) ואין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל ומחינו (קידושין לא:) כי הוה שמע קל כרעי דאימי' אמר איקום מקמי שכינה דאתיא. ועל כן שרה שהיתה אם ראשונה לכל ישראל נדרש עלי' כל אשת חיל. ודרש זממנה שדה ותקחהו זממנה ונטלה שדה המכפלה כו' וצריך להבין הא בחיי' לא ידעה שרה משדה המכפלה. רק א"א קנה השדה אחר מותה וקברה שם. ואיך נדרש עלי' זממנה שדה ותקחהו. אך הענין עפמ"ש בזוה"ק (קכט א) רזא דמלה שדה המכפלה ודאי. מאן מכפלה ה' דבשמא קדישא דאיהי מכפלה כו' דלא הוי בשמא קדישא את אחרא מכפלה בר איהי ע"ש. והיינו ה' עלאה ה' תתאה שהוא שכינתא עלאה שכינתא תתאה. ולעיל מינה א' בזוה"ק כגונא דא כ' כריח שדה אשר ברכו ה' לעילא ותתא כו' והיינו דשכינתא תתאה כנסת ישראל נקראה שדה. וזש"נ אשר ברכו ה'. שמדה זו שבת וכ' מפורש ויברך אלהים את יום השביעי. ומדה זו נקראה שדה עדמ"ש תוס' (כתובות ב:) שהאשה שדה של הבעל ע"ש. ואי' במדרש (ב"ר סו"פ סה) נכנסה עמו ג"ע הה"ד ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' והכל א'. דג"ע משכן נפשות ישראל. וגן שכינתא תתאה כמו ש' בזוה"ק (ח"א כו א) ויש ג"ע שמלעלה וג"ע שמלטה והוא עפמ"ש בזוה"ק (ח"ג קפב ב) האי עדן תתאה איקרי גן לעדן דלעילא. והאי גן איקרי עדן לגן דלתתא. והיינו ה' עלאה איקרי גן לעדן דלעילא שהוא כ"ע כמו ש' בתקו"ז (תי' נה ובהקדמה) שהוא מקוצא דיו"ד דלעילא כמו ש' בזוה"ק. והאי גן איקרי עדן לגן דלתתא וכמו ש' בזוה"ק (ח"א שם) יוצא מעדן דא אמא עלאה להשקות את הגן דא שכינתא תתאה. וזהו מ"ש בזוה"ק כריח שדה אשר ברכו ה' לעילא ותתא. והוא ג"כ עפמ"ש במ"ר (שם) ריח בגדיו כגון יוסף משיתא כו' ע"ש ודרש בגדיו כמו בוגדיו וכ"ה בגמ' (סנהדרין לז.) וע"ז אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' והיינו ה' עלאה שהוא בינה תשובה כמש"נ ולבבו יבין ושב. וז"ש ובג"כ שדה המכפלה ודאי ולא שדה כפול. והיינו ה' עלאה ה' תתאה. ומקודם אי' בזוה"ק בגונא דא ירושלים לעילא ירושלם לתתא אחידא לעילא ואחידא לתתא כו' בג"כ כפלתא היא כו' והוא כמ"ש (מד"ת ר"פ פקודי) שירושלים מכוונת למעלה כמו ירושלים שלמטה כו' כעיר שחברה לה יחדיו כלומר כו' ע"ש וכן נדרש בגמ' (תענית ה.). ולעיל בזוה"ק (קכב א) דרש מלך לשדה נעבד. מאן מלך דא קוב"ה לשדה נעבד כד אתתקן כדקא יאות כו' דא שדה אשר ברכו ה' כו' דכד איהו נעבד ואתתקן כו' כדקא יאות כדין מלך עלאה אתחבר עמה ע"ש דרש נעבד על השדה שהיא נעבד כראוי. ושרה שהולידה את יצחק שהיה הראשון שנימול לח' התחלת צמיחת כנס"י דרש עלי' זממה שדה ותקחהו שזכתה להיות כנס"י. וכן דרש במד"ת אחר כך מפרי כפיה נטעה כרם זה ישראל שנאמר כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיזו שייכות יש לזה לראש הפסוק זממה שדה שדרש על שדה המכפלה. אך לפי האמור מבואר זממה שדה ה' דבשמא קדישא דאיהי מכפלה שדה המכפלה. ותקחהו שזכתה להיות כנס"י. ועז"א מפרי כפיה נטעה כרם זה ישראל שממנה יצאה כנס"י אומה ישראלית והיא אם האומה כאמור. רק התנחומא הפסיק דרשת הפסוק עד שהקדים לזה הדרש מרבדים עשתה לה אלו בגדי כהונה והוא עפמ"ש בגמ' (חולין נו:) כרכא דכלה בי' ממנו כהניו כו' ועז"א מפרי כפי' נטעה כרם על כנס"י וכן נרמז באברהם ושרה קוב"ה ושכינתי' כמו ביצחק ורבקה אחר כך (ע' ס"ת לך עט ב' פ' ב ומה"נ פ' זו קכט א) וזה שדרש זממה שדה על שדה המכפלה ה' עלאה וה' תתאה וגן דלתתא נקרא שדה של תפוחים כמו שנדרש שדה אשר ברכו ה' בגמ' (תענית כט:) חקל תפוחין קדישין ששם משכן נשמות ישראל שנקראו תפוחים כמש"נ וירח אפך כתפוחים דמתרגם כריחא דתפוחין דגנתא דעדן ובכניסת שבת שהישראל מקבל שמירת שבת נקראו ישראל אשר חיל והסעודה נק' דחקל תפוחין קדישין:
רלב"ג
והנה היתה דבורה שפטה אז את ישראל ואחשב כי בעת ששבו ישראל אל ה' היתה שופטת אותם והיא סבבה שישובו אל ה' כי הוא רחוק שיעשו ישראל הרע בעיני ה' ולא תוכיחם על זה דבורה והיא נביאה והנה יורה עוד על מה שאמרנו אמרו היא שפטה את ישראל בעת ההיא. וקראה אשת לפידות כי בעלה היה שמו ברק וברק ולפיד הם קרובים בענינ' או יהיה פי' אשת לפידו' ע"ד אשת חיל אשת מדני' ויהיה לפידים ולפידות ענין א' והרצון בו כי כבר הגיע עוצם מדרגת' בנבואה עד שהיו נראי' לפידי' במקו' שהיתה מגעת לה הנבואה כמו שספרה התורה במרע"ה:
פרי צדיק
בליל ש"ק קודם קידוש אומרים הקפיטל אשת חיל וגו' דשבת נקרא כלה מלכתא והוא מדה ז' מ' מלכות שנקרא אשה יראת ה' אשת חיל. וכל שבחי אשת חיל שם הוא בפעולת ידים ותעש בחפץ כפיה וגו' מפרי כפיה נטעה כרם וגו' ותאמץ זרועותיה ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון וגו' מרבדים עשתה וגו' סדין עשתה וגו' רבות בנות עשו חיל ואת וגו'. וחיל הוא גם כן על ידי פעולת הידים כעין מה שנאמר כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל ומסיים תנו לה מפרי ידי' ויהללוה בשערים מעשיה. והנה כל מצות שבת הוא רק בשב ואל תעשה שהוא השמירה ושביתה ממלאכה. ואף המ"ע דזכור וגו' מן התורה הוא די זכרהו בפה (תוס' פסחים ק"ו.) אך בזה מצינו (ב"מ צ:) עקימת שפתים הוי מעשה. אך עכ"פ רוב מצות שבת הם בשב ואל תעשה ולמה שובתין עתה דוקא המעשה. אך מצינו שנדרש (סנהדרין כ'.) רבות בנות עשו חיל זה יוסף ובועז וכו' דזה נקרא גם כן מעשה כשמתגבר בכח על היצר הרע לעמוד כנגדו. לכן בשבת שהאדם מורגל כל ימי המעשה במלאכה ובשבת מניח כל עסקיו ונזהר ממלאכה שבקל יוכל לעבור הוי כבא לידו דבר עבירה וניצול הימנה שנותנים לו שכר כעשה מצוה (כמו"ש קידושין ל"ט:) לזה משבחין השבת ע"ש המעשה. ובשבת נקראו כל ישראל יראי שמי (תענית ח':) ואימת שבת על ע"ה (ירושלמי פ"ד דדמאי) וסעודת ליל שבת שהוא דחק"ת שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה כמו"ש בזוהר הקדוש (הקדמה ה' ב') לכן אומרים שבח רבות בנות עשו חיל וגו'. וז"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קי"ט ב') ג' אבהן כגונא דא כהנים לוים וישראלים ויעקב נקרא תושבחתא דאבהן כמו"ש בזוהר הקדוש (ח"א קס"ג ב') לפי זה צריך להיות הישראל גדול מכהן ולוי כמו יעקב שהוא תושבחתא דאבהן. אך מצד השי"ת חסד וגבורה שהם רק תרין דרועין ות"ת שהוא גופא הוא תושבחתא דאבהן הבריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה. מה שאין כן מצד ישראל העיקר הם התרין דרועין שכנגדם כהנים ולוים כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם. וכהנים ולוים באמת הם גם כן בכלל כנסת ישראל ועוד נוסף בהם שבחר בהם השי"ת לכהן ולוי וכמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים ומצד האדם העיקר הוא התרין דרועין בחינת אהבה ויראה ולכן כל שבח אשת חיל בפעולות האדם ותאמץ זרועותיה שזאת הוא העיקר מצד האדם: