קישורים על שמות ב:יא

ויהי בימים וגו' וירא בסבלותם. אי' ע"ז במ"ר ראה שאין להם מנוחה וכו' הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח וכ"כ במ"ר (פ' ה) תכבד העבודה וגו' ואל ישעו אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת. ויש להבין איך נרמז כאן שתיקן להם משה יום השבת ובפסוק כתיב רק וירא בסבלותם. ובודאי יש בו רמז לשבת. אכן הענין הוא דבכל מעשה בראשית כתיב וירא אלהים כי טוב ואיך יתכן לשון וירא וכי מקודם לא ראה הבריאה. אך המכוון שעל ידי הראיה שראה הש"י הבריאה ונסתכל בהם הכניס בהם האור כי טוב ובמאמר ראשון שלא נאמר בו וירא כי טוב מפני שנזכר בו חושך ותוהו ובהו וכן ביום שני לא נאמר בו כי טוב מפני שנברא בו גיהנם כמ"ש (פסחים נד.) וכבר אמרנו שזה שנאמר ובורא רע אף שלא נזכר בבריאה שנברא רע. שהוא על פי מ"ש (שבת קמט:) עמה שנאמר גם ענוש לצדיק לא טוב אין לא טוב אלא רע. וזה מ"ש (סוכה נב.) דיצר הרע הקב"ה קראו רע דהכל א' דאש דיצר הרע הוא אש של גיהנם כמ"ש (ב"ר פ' ו) וכיון דלא כתיב בהוא וירא כי טוב הוא רע (ונת' בראשית מא' טו) וביום ו' כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והיינו שאז ראה הש"י בכל הבריאה ואז הכניס בהם האור כי טוב והיינו שמכל ההיפך מהטוב יהיה טוב מאד וכמו שנדרש בב"ר על היצה"ר ומה"מ וכדומה. והוא כמ"ש בזוה"ק (ח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא מגו בישא והוא שנעשה טוב מאד ע"י תשובה מאהבה שזדונות נעשות כזכיות וז"ש בגמ' (פסחים שם) אף על פי שלא נאמר בו כי טוב חזר וכללו בששי וכו' ואז בא המנוחה דכ' ויכלו וגו' כי בו שבת מכל מלאכתו שמצא חן בעיניו כל הבריאה והיה לו נייחא מזה. וזה דאי' (ר"ה יח.) היוצר יחד לבם וגו' אלימא ה"ק דברינהו לכו"ע ומייחד לבייהו כהדדי והא קא חזינן דלאו הכי הוא אלא לאו ה"ק היוצר רואה יחד לבם ומבין וכו' ואף דבקרא לא כתיב רואה לבם. אך כיון דכ' יחד לבם דמייחד לבייהו והוא רק על ידי הראיה שהיוצר רואה לבם ומכניס בהם אור כי טוב על ידי זה מייחד לבייהו וכש"נ ויחן ישראל נגד ההר ואי' במכילתא כאיש אחד בלב אחד ואז וירד ה' וגו' דזה לא יוכל להיות רק על ידי הראיה שרואה יחד לבם. וכתיב עיני ה' אל צדיקים ופירשו שהצדיקים זוכין גם כן לבחינת עיני ה' והיינו שיוכלו הצדיקים גם כן להכניס על ידי הראייה שלהם האור כי טוב. וכיון דכתיב במשה וירא בסבלותם היינו שהכניס בהם על ידי ראייתו שיהיה טוב מאד ובזה נרמז שתיקן להם יום השבת לנוח. וזכו אז להאמונה שהיו משתעשעין משבת לשבת בהמגילות שהקב"ה גואלן. וכן אמר הש"י שהם מאמינים בני מאמינים מאמינים שנאמר ויאמן העם וכו' כמ"ש (מ"ר פ' ג) וכן היה דכתיב ויקדו וישתחוו. ומכל מקום כתיב אחר כך בקי"ס וירא ישראל וגו' ויאמינו בה' ואי' ע"ז במכילתא ומ"ר שבזכות האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. דאף על פי שהאמינו במצרים חזרו ולא האמינו וכמ"ש במ"ר שם. וכן איתא במ"ר פ' זו שהזקנים שהלכו עם משה נשמטו א' א' וכשהגיעו לפלטרין של פרעה לא נשתייר א'. והוא מפני שלא היה להם האמונה בשלימות ועל כן נתייראו לכנוס עם משה ואהרן לפרעה ולכן נתבטל מהם אז מצות שבת וכמ"ש במ"ר. וזה היה כעין חבלי משיח וכמו קדרותא דצפרא. ובזה נוכל להבין מה שכתוב בתורה ואל ישעו בדברי שקר שנדרש במ"ר שאמר פרעה על המגילות שהיו משתעשעין בהם וקראם פרעה דברי שקר. ובאמת הם דברי אמת שהיו הנביאות וההבטחות להאבות. ואיך תכתוב התורה דברי בדאי שאמר פרעה וכמו שאמרנו כ"פ שאף שהדבר מת שאמר כן מכל מקום כיון שאמר דברי בדאי אין התורה כותבת אותם. וכמו שלמדו (מדברי תורה ר"פ תולדות) שגדול השלום שדברה התורה דברי בדאי בשביל שלום ואי זה כה תאמרו ליוסף וגו' ואף שאמת שאמרו כן ליוסף מכל מקום אם השבטים אמרו דברי בדאי לא היה התורה כותבת אותם אם לא ללמדינו שראוי היה לומר כן מפני שלום. ולמה נכתב בתורה התיבות בדברי שקר שאמר פרעה כיון שדבריו דברי בדאי - אך לפי האמור מובן שהוא מפני שמה שהיו משתעשעין בהמגילות לומר שהקב"ה גואלן לא היה להם האמונה בשלימות ע"כ קראם הכתוב דברי שקר. והראיה שהרי אחר כך הזקנים נשמטו אחד אחד. ואחר כך בקי"ס דבעתיקא תליא כמ"ש (זא"ב נב ב) ואיתא במכילתא (בשלח וזוה"ק שם סד ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. אז כתיב ויאמינו בה' שזכו אז לאמונה בשלימות ועל ידי כן זכו לומר שירה ולכן נדרש על זה תשורי מראש אמנה שמרמז שזכו לאמונה עד הראש שהוא מהימנותא שלימתא שזוכין בהתגלות עתיקא. ובאמת כל אחד מישראל מאמין שהכל מה' יתברך והוא הזן ומפרנס ומכל מקום רואים אנו שמבטלין מן התורה ומטרידין א"ע בהשתדלות הפרנסה. ואף שמאמינים שהכל מה' יתברך והיה לו לסמוך שאין מעצור לה' להושיע במעט השתדלות והיש לומר לעשות תורתם עיקר ומלאכן עראי. אך הוא מפני שאין האמונה בשלימות וכמ"ש (זח"ב סב סע"ב) שטו העם ולקטו שטותא הוו נסבי לגרמייהו בגין דלא הוו בני מהימנותא וכו' ובודאי היה כל א' משיג פרנסתו במעט השתדלות. וזה ענין מ"ש (שבת לא.) בשעה שמכניסין אדם לדין א"ל נשאת ונתת באמונה קבעת וכו' ומצינו (קידושין מ:) אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה וכו' וכמו שעמדו ע"ז בתוס' (שם). אך לפי האמור הוא ענין א' ששואלין לו נשאת ונתת באמונה שלימה שהש"י הזן ומפרנס והכל מידו וממילא עושה האדם מלאכתו עראי ותורתו עיקר. וזה שדרשו פוטר מים היינו מי שפוטר עצמו מדברי תורה הנמשל למים וכמ"ש בפירש"י. וזה ע"י התנצלותו שהיה טרוד בפרנסתו. ראשית מדון ששואלין אותו נשאת ונתת באמונה. ומצינו (יומא לה:) הלל מחייב את העניים. ובשבת זוכה כל א' למהימנותא שלימתא דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחק"ת כו' ועל כן נקראו הסעודות סעודתי דמהימנותא שלימתא. ומקבל כל א' מישראל עליו עול תורה באמת בשלימות:

בפסוק ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר ופירש"י מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש ויירא משה פירוש רש"י דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראוין ליגאל. ולכאורה יש לדקדק תיבת מאחיו מיותר כי בודאי איש עברי הוא מאחיו ועוד מה מתמיה הכתוב שמשה רבינו ראה מצרי מכה איש עברי בודאי בכל יום ויום מתרמי כזה להיותם בגלות המר ושעבוד הקשה של עבודת פרך ובודאי כולם ראו מכות המצריים לאישים העברים ומה הוציא את משה מכלל כל ישראל שראה כזה זולתו והנראה בתוכחות על עון עם בני ישראל המוסרים ומעללים עלילות דברים במבצרים וכלימות דברים אין להם שהם הם הגורמים אריכות הגלות והכאות עם קדוש כאשר עינינו הרואות עתה בדור הזה רבים הם המתפרצים ומי יתן לבבם זה להם לירא את השם הנכבד והנורא וכמו אז כן עתה בהתרמי לפעמים שמכים את אחד מישראל לית לתמוה כ"כ להיותינו שה אחד בין כמה זאבים נתונים למכים ועונותינו הטו כל אלה אמנם כאשר מתרמי שמכים אחד מישראל מחמת ישראל אחר מהמוסרים שהלשין עליו לזה דוה לב הדווים ודאג לבם בקרבם ישראל מה תהיה עליהם מתי יבוא זמן הפלאות וכזה נרמז בתורה כי באמת על הכות מצרי את העברי לא תמה משה רבינו כי. אין זה חידוש כלל להיותם תחת יד שעבודם אך משה השכיל והבין מה שהכה מצרי את העברי אין זה כ"א מחמת אחיו העברי שמסר ודיבר עלילות דברים כנהוג עתה על הרוב כל רעות והכאות הבאים על ישראל הכל נמשך מהמוסרים אנשי בליעל המלשינים במבצרים והם הם המכים את ישראל והיה במחשך מעשיהם לומר מי רואני מי יודעני וזהו וירא איש מצרי מכה איש עברי ונתן דעתו לזה והבין שהכל הוא בסיבת אחיו שהלשין עליו בפניו ולהיות שראה ככה התחיל לחפש מסתמא היה בתחילה איזה מחלוקת בין העברים בעצמם ולכן הלך להלשין עליו להלקותו ולכן כתיב ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ואמת נכון הדבר שגם הכות מצרי את העברי היה ג"כ מאחיו וכמדובר ויאמר לרשע למה תכה רעך כי ניכרים הדברים שאתה הוא הרשע שהכית רעך בשבט פיך ויאמר לו הלהרגני אתה אומר ויובן ע"ד הכתוב ורע תדרש רשעו בל תמצא והנכון שהכתוב רומז ליהנות עצה אם רצונך וחפצך לבל תמצא את הרשע המסור בעולם עצה היעוצה תדרש רשעו כלומר דרוש רשעו ברבים בקהל עם ישראל ואז בעת שהוא איש משכיל ויכול לדרוש את התורה מדבר מענין רשעו איך שהוא רחוק מהתורה ואדרבא שהוא משוקע בקליפיות וכל עוד שהמשכיל דורש רשעו ומרחיקו מהתורה ומורידו למטה כן עוקר אותו מן השורש למעלה אשר כל או"א מישראל יש לו חלק באותיות התורה אפילו רשע שברשעים כמ"כ עושה צירופים בתורה באותיות שיש לו בהם אחיזה וכיון שמשכיל בעוצם הכרתו ודרשתו את התורה להמציא צירופים לא טובים שפעל ועשה בהרעות מעשיו ממילא מרחיקו מהתורה שאין לו בה שום חלק ואז נפסק ג"כ חיותו שמושכת אליו ומעתה בין תבין אשר לפניך אם בעל נפש אתה ונפשך ורצונך לבל תראה עוד את הרשע אזי תדרוש רשעו דרשה ממש כמדובר בל תמצא אותו ובל יראה עוד בעולם. מול דברינו יש לרמוז שאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כלומר אתה אומר דברי תורה להרגני כנזכר תדרוש רשעו בל תמצא וכאשר חכמים הגידו שהרגו בשם המפורש והן הן הדברים הנאמרים באמת ודוק היטב: