קישורים על תהילים כט:יא

בשם הרב הקדוש מוהר"מ מאפטא זלה"ה בפ' ד' עוז לעמו יתן כו' פי' שהקדוש ברוך הוא נותן עוז לשון עזות שיערב לבם לגשת אליו אל הרנה ואל התפלה. האמנם כי הלב יודע מרת נפשו כי שפל מצבו. הם מתחזקים ובוטחים בישועתו. כי לא בזה ולא שקץ ענות עני: ביום השמיני עצרת תהי' לכם כו'. הנראה לבאר עפ"י מ"ש בפ' לך לך בפ' והי' ברכה פרש"י הברכות יהיו מסורי' בידך עד עכשיו כו' ברכתי לאדם ונח ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפץ. הפי' בזה כי כאשר הברכות הולכים ע"י הצדיק הוא מצמצם ההשפעה לבל יבוזו זרים רק הוא הצבור להוריד השפע בדרך ישר לבני ישראל לבד. וזה הענין הי' רק אצל א"א ע"ה כי הראשון הי' אברהם דכתיב בו כי ביצחק יקרא לך זרע ולא ישמעאל שהי' ג"כ בנו ולא עליו חל הברכה. וגם ביצחק ולא כל יצחק להוציא את עשו רק על יעקב אבינו חל שלשלת הברכה של אברהם אבינו ע"ה. וזה כוונת רש"י עד עכשיו ברכתי לאדם ונח כמ"ש ויברך אלהים את נח והי' השפע יורד ג"כ לבני חם ויפת עוברי רצונו. ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ שתרד רק לבני ישראל זרע קודש ויהיו בבחי' חותם בתוך חותם מפני מגע נכרי. וזה ענין תפלת נעילה נע"ל י"ה שכל ההשפעות היורדים ביום הקדוש ומעשרת ימי התשובה בבחי' חותם בתוך חותם לנעול הפתח לבל יבוזו זרים. ובזה יש לרמז בדברי רז"ל מ"ש מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. ולכאורה תמוה הלא גם אם האדם זוכה לבנים לא יבצר ויחדול מלהתפלל עליהם תמיד על כל צרכיהם לגדלם לאוי"ט. ואם יקרה להם ח"ו שום מיחוש הלא ישפוך שיחו לפני בעל הרחמים לראות בטובתם ובשמחתם. ומפני מה הוצרכו דוקא להיות עקרות אך הרמז בזה עפ"י הנ"ל האמהות רומזים לשכינה הקדושה בכל דור ודור כי היא בחי' מקבל מבחי' יסוד צדיק לכן הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים שירד השפע ע"י הצי"ע למען לא יבוזו זרים. וזה ענין סמיכת הפסוקי' כי עצור עצר ד' כו' לבית אבימלך ואח"כ כתיב וד' פקד את שרה. ע"י שנעצר השפע מבית אבימלך עי"ז נפקדה שרה הרומז לשכינה כדי שתוריד השפע למקום הראוי לה בבחי' חותם בתוך חותם מסט"א. וזה יש לרמז בדברי המדרש תנחומא בפ' וזאת הברכה. וכן כל צדיק וצדיק וכל מי שהעולם קובעים בו ברכה הקב"ה חותם על ידו. וזה ג"כ ענין מ"ש הברכות מסורות בידך לברך את אשר תחפוץ שיהיו בבחי' חותם בתוך חותם לבל יבוזו זרים. וזה ג"כ ענין שמיני עצרת. ביום השמיני עצרת תהי' לכם. לכם ולא לעכו"ם. בבחי' עצרת וצמצום מסט"א ושליטת הזרים רק לבני ישראל זרע קודש תרד השפע מאוצרו הטוב בשפע ברכה והצלחה כמו שמסיים כל מלאכת עבודה לא תעשו. שיהי' להם פרנסה בריווח בנקל ובהרחבה:

בזוה"ק פ' זו (קמב א) ד"א אשרי אדם עוז לו בך עז כד"א ה' עז לעמו יתן בגין דאצטריך ליה לב"נ דיתעסק באורייתא לשמיה דקוב"ה דכל מאן דאתעסק באורייתא ולא אשתדל לשמה טב ליה דלא אתברי. והיינו כמ"ש בגמ' (ברכות יז.) וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. והתוס' הקשו ממ"ש לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה כו' ותירצו דכאן מיירי בשלא לשמה גרוע עיי"ש. אבל באמת לשון זה נוח לו שלא נברא איתא על כל הבריאה כמ"ש (עירובין יג:) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ותכלית הבריאה היה בשביל אדם שהוא כיעקב דעביד רק לשמיה דקוב"ה וזה נוח לו שנברא. ומ"מ שפיר א' בגמ' לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וזה נוח לו שלא נברא ומיושב קו' תוס' על ל' גמרא דברכות. אך תי' התוס' מוכרח משאר לשונות שבש"ס שהק' בתוס' בשאר דוכתי. ואמר אשרי אדם עוז לו בך שזוכה לתורה ומכוין לשמה דהיינו מסלות בלבבם וכמ"ש בזוה"ק כד"א סולו לרוכב בערבות לארמא ליה לקב"ה ולמעבד ליה חטיבא בעלמא. והיינו כמ"ש (ברכות ו.) את ה' האמרת כו' אתם עשיתוני חטיבה א' בעולם כו' והוא כיעקב אע"ה שהכיר מדת יחוד ה' במדת אמת שהכל בידו של הקב"ה כמו קודם שנברא העולם. ואמר בזוה"ק פתיחה זו לפ' הברכות דבאמת בזה יש הבדל בין ישראל לעמים דבישראל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ה"ז צדיק גמור. ובכורש קרי ליה בשביל זה לאחר שהחמיץ (כמ"ש ר"ה ד.) דישראל שבשורש רוצה לעשות רצון אביו שבשמים. אף שיש לו מכוון להנאת עצמו מ"מ במעמקי לבבו המכוון שלו לשם שמים לעשות רצונו ית'. משא"כ בעכו"ם כשמכוין להנאת עצמו בעשייתו מצוה הוא אין לו שום מכוון אחר רק להנאת עצמו. וכאן אף שבאמת היה יעקב המתברך ולא היה מזיק אף אם היה המכוון שלא לשמה והיה בו ערבוב כונה להנאת עוה"ב וכדומה ומ"מ הזהירה אותו רבקה שיעשה לקיים מצותה כש"נ שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך וגו'. וכן מצינו שעשה יעקב באמת במכוון נקי רק לש"ש וכמ"ש בב"ר וילך ויקח ויבא לאמו אנוס וכפוף ובוכה והיינו שלא רצה לעשות רק עשה לקיים מצות כבוד אם. והטעם שכאן שלא היה עדיין אומה ישראלית אם לא היה הכונה נקיה רק לש"ש לא היה דינו כישראל. שרק אחר שנתברר יע"א ונעשה אומה ישראלית אז אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה וגם העושה כדי שיחיה בני או שיזכה לחיי עוה"ב ה"ז צדיק גמור כיון שקשור בשורש במעמקי הלב וכמו שאמרנו. משא"כ קודם שהיה אומה ישראלית הוצרך לעשות המצוה כתיקונה בכונה רצויה חק לש"ש. ומסיק דיעקב כל עובדוי הוו לשמא דקב"ה כו' והוא היה תכלית הבריאה ונוח לו שנברא יותר משלא נברא וכאמור. וז"ש לו יצחק ויתן לך האלהים ובב"ר ויתן לך אלהותא והוא שיעזור לו השי"ת שיהיה המכוון שלו לש"ש ואף בעניני ד"ת כמו שדרש מטל השמים וגו' על מקרא משנה תלמוד ואגדה. יתן לך ויתן לך אלהותא וכמ"ש בזוה"ק דיתעסק באורייתא לשמיה דקב"ה. ואח"כ אמר יעבדוך עמים וגו' שהם ו' הברכות בעניני עוה"ז. שיתן לך השי"ת כל הסייעתות לעבודת השי"ת ואף בזה יתן לך אלהותא שיהיה המכוון שלך לש"ש. וכמ"ש הרמב"ם שכל עניני הרשות כשמכוין בהם לש"ש הוא עובד את בוראו תמיד. ובשבת כל תענוגי הגוף בקדושה ומ"מ צריך שיכוין בהם לש"ש כמו שאמרנו בדקדוק לשון הגמ' המענג את השבת ול"א המענג עצמו בשבת. דאף שגם כשמכוין להנאת עצמו בשבת הוא בקדושה כמ"ש האריז"ל. מ"מ מעלת המענג כו' רק כשמכוין לשם מצוה לענג הנשמה יתירה שנקרא שבת:

ה' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל. הסמיכות של ב' הפסוקים הללו. נקדים לפרש הפסוק בתהלים. יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך. חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. עוד נקדים לפרש הפסוק. כל ארחות ד' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו. דהנה ידוע שברית הלשון וברית המעור מכוונים זה כנגד זה כמבואר בספרים הקדושים דאם האדם איננו שומר את הדיבור אז ממילא בא לידי פגם הברית ח"ו כמ"ש בס' ראשית חכמה ובס' תומר דבורה על פסוק אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. בשרך היינו הברית קודש כמ"ש ועל בריתך שחתמת בבשרנו ע"ש. ומכ"ש אם ח"ו האדם חוטא בברית פשיטא שאין תפלתו נשמעת ואין תורתו עולה למעלה. ובזה פרשתי המשנה אל תרבה שיחה עם האשה כו' מכאן אמרו המרבה שיחה כו' ובוטל מדברי תורה היינו שמבטלים דברי תורה שלו שלמד ושילמוד הכל הולך לסט"א וכעין שאמרו מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ולהוי כעפרא כו' אמרו פ"ה גימט' מיל"ה ובזוהר הקדוש "מי "יעלה "לנו "השמימה ר"ת מילה. דהיינו אם האדם שומר את הברית אז תפלתו עולה השמימה. ובזה פרשתי והי' עקב תשמעון. עקב הוא שמירת הברית כידוע. ושמר ד' אלהיך לך את הברית לא יהי' בך עקר ועקרה ודרשו רז"ל לא תהי' תפלתך עקורה היינו ע"י שמירת הברית לא תהי' תפלתך עקורה ותהי' נשמעת למעלה. ובז"פ נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. כפל הלשון לשונך ושפתיך. רמוז על שמירת הלשון וברי"ק. וכ"ז שהאדם אינו נשמר משמירת הברית ושמירת הפה אין המצות ומעש"ט שלו הולכים למעלה רק לסט"א ח"ו. ולזה אמר מי האיש החפץ חיים כו' נצור לשונך מרע. ולזה אמר כל ארחות ד' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו. דהיינו שהחסדים הולכים רק לבני ישראל שהם נוצרי בריתו ועדותיו. ונבוא לביאור הפסוקים הללו. יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך. הנה ידוע שלא נכתב לשון חן רק לשומרי בריתו כגון אצל נח כתיב ונח מצא חן בעיני ד'. שכל דורו לא היו שומרים את הברית ונח שמר בריתו. ואצל יוסף כתיב ג"כ לשון חן וימצא חן בעיניו. ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר. וזהו חן וכבוד יתן ד' לא ימנע טוב להולכים בתמים. תמים הוא מי ששומר הברית כידוע בזוה"ק. ויעקב איש תם נח צדיק תמים. ולזה יתן להם חן ולא ימנע טוב שיסוד העליון נקרא טוב כידוע. ולזה אמר הוצק חן בשפתותיך. היינו שהתפלות יתקבלו למעלה. וגם מצא חן בעיני ד' וע"ז אמר מהיכן האדם זוכה לזה. חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך היינו שמירת היסוד כמבואר בזוהר הקדוש (פ' וארא דף כ"ו). שפסוק הזה מרמז על שמירת הברית. ולזה אמר ד' עוז לעמו יתן הוא ספירת היסוד כמבואר בכוונת האר"י ז"ל ד' יברך את עמו בשלום. שלום הוא ג"כ יסוד כמ"ש במקום אחר מזה. ולזה אמר ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל. אדון הוא ספירת המלכות כידוע כל הוא ספירת היסו"ד כמבואר בכתבי האר"י ז"ל על ואתה מושל בכל ע"ש. אדו"ן כ"ל הוא יחוד הוי' אדנ"י וק"ל. ולזה אנו אומרים בברכת המזון. במרום ילמדו עליו ועלינו זכות שתהא למשמרת שלום. היינו שמירת הברית הוא יסו"ד ונמצא חן ושכל טוב וכו' שלאחר שמירת היסוד נמצא חן בעיני אלהים ואדם כמו שמצינו ביוסף הצדיק וק"ל: (מכי"ק)