קישורים על תהילים קלו:א

הוֹד֤וּ לַֽיהֹוָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב כִּ֥י לְעוֹלָ֖ם חַסְדּֽוֹ׃        

הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו. הנה עיקר ההודאה והשבח הוא בשביל כללות ישראל. כי אם האדם נותן הודאה על עצמו. חוץ דהוא גריעות בנפש שאינו שמח בישועת בנ"י אך הוא ג"כ גרעון בהודאה עצמה. למשל בשנה זו שהקב"ה נתן מטר על הארץ והארץ נתנה יבולה. אם האדם יתן הודאה על עצמו לבד אין ההודאה גדולה כל כך אך אם האדם נותן הודאה על כל העולם שריחם על נפשות האומללים והרעבים אזי נותן האדם הודאה עצומה. ובפרט מי שיש לו קצת עושר אזי בשביל עצמו אינה נחשבת לו כ"כ הטובה הזאת. אבל אם מסתכל על כל העולם כולו אזי רואה גודל החסד שעשה הקב"ה בשנה זאת. וז"פ הכ' הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו. לא תהללו בשביל עצמיכם רק כל אחד יהלל לד' עבור כל העולם שנעשה עמהם חסד. וז"פ הכ' גם את העולם נתן בלבם. כדי להודות ולהלל להקב"ה על כל הטובות ולהתפלל עליהם. וז"פ הכ' ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם שהשמחה לא תהי' על כל אחד לעצמו רק כ"א יהי' שמח בשמחת חבירו ובשמחת כל העולם. ובזה תגדל השמחה על כל העולם ועל הצדיקים עד מאד. ובזה יהי' ששון ושמחה ישיגו. אך לזה צריך להיות לו טהרת הנשמה והנפש לקיים ואהבת לרעך כמוך. וז"פ בידיד נפש כו' בהראות לה נועם זיווך אז תתחזק ותתרפא והיתה לה שמחת עולם. עיקר הרפואה הוא לאדם אם יש לו שמחת עולם מכלל ישראל לראות בישועתם וגדולתם. וכבר אמרתי לפרש בזה דברי הש"ס גדול העונה אמן יותר מן המברך כו' מה טעם לזה. אך הפי' בזה דמצינו תפלות בלשון יחיד דהיינו ברכת השחר שלא עשני עכו"ם וכן כל הברכות כולם הולכים כל אחד ואחד לעצמו. פוקח עורים מלביש ערומים כמבואר במס' ברכות א"כ אם אדם עונה אמן על ברכת חבירו ונותן הודאה לשמים על שחבירו נברא יהודי ורואה בעינים ויש לו מלבושים ושאר ענינים אזי גדול העונה אמן יותר מן המברך. כי זה מברך על עצמו וזה מברך על חבירו. וזה הי' מעלת יתרו ששמח על הטובה אשר עשה ד' לישראל. ויאמר ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים שהוא לא הי' במצרים בכלל השיעבוד ונתן הודאה על ישראל. וזה כוונת המד"ר שזהו הי' גנאי לישראל שלא ברכו להקב"ה עד שבא יתרו ונתן הודאה. והרי ישראל אמרו שירה מקודם. אך הם נתנו הודאה על עצמם וזה אין כל כך חשיבות. אבל יתרו נתן הודאה על אחרים והוא דבר גדול ודו"ק. וז"פ רבים אומרים לנפשי מי יראנו טוב נסה עלינו אור פניך כו' היינו שהם מבקשים עבור עצמם. אבל אני איני כן. נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. וז"פ צדקתך לא כסיתי בתוך לבי היינו בעת שהתפללתי והי' עת רצון לא המשכתי את הישועה לעצמי רק נחלק בשוה עם כל העולם. וזהו לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב ובזה אתה ד' לא תכלא רחמיך ממני. היינו כל המבקש על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה דהיינו אם אחד יש לו פרנסה ממסחר התבואה ומתפלל על הגשמים ובשעת הזול אין לו פרנסה. וז"פ והוא צריך לאותו הדבר שיהי' ח"ו יוקר. אז הוא נענה תחלה. כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כו'. וז"פ בגמ' תבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו. למה דוקא ברכת המזון. אך הפי' שהוא נותן הודאה רק על מה שאשתו ובניו יש להם פרנסתם. רק ההודאה צריך להיות על כלל העולם. וז"פ הגמ' אצל בועז דכתי' וייטב לבו שהי' מברך ברכת המזון. פי' בשעה שהי' בגורן וראה הברכה בתבואות הי' מברך להקב"ה על הכלל ישראל. וז"פ כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם. להם דייקא. משום הכי כתי' כי שמעה. הא כולם שמעו. אלא פי' שמעה לשון שמחה מכלל ישראל ולא השגיחה על עצמה כלל. וז"ש בישעי' ס"ג חסדי ד' אזכיר כעל כל אשר גמלנו ד' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו ודו"ק. וז"פ הפ' כהניה בעיר גוועו כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם היינו שהפרנסה אשר בקשו לא הי' רק עבור עצמם. וכן תשובה עבור עצמם. לפי שגם התשובה וכפרת עוונות צריך האדם להתפלל עבור כלל ישראל. וז"פ על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. מים הם החסדים. והוא מתפלל רק עבור כלל ישראל לטובתם. אפי' אם הוא אינו נהנה כלל מן החסדים. וזה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו'. וזהו נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. אילה היא החסידה שבחיות. והתפלה הזאת בוקעת כל הרקיעים. וז"ש אם שגורה תפלתי בפי. היינו שהוא מתפלל עבור הכלל. התפלה זאת מקובלת ברצון. וז"ש בש"ס אין הקב"ה מואס בתפלתם של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס. ואמאי אין נשמע עדיין. אך הפי' אם כל אחד מתפלל על חבירו וצרכי רבים אזי תפלתו נשמעת. ובזה י"ל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מן הגלות. ג"כ הפי' כן בכל מה שעוסק בתורה הוא עושה עם הצבור דהתורה מגינה ומציל כוונתו בלימודו שכל הצבור יהיו ניצולים מעבירות שבידם. ובגמילות חסדים כוונתו עם הצבור שהשכר של גמ"ח יהי' ג"כ עם הצבור. וכן מתפלל עם הצבור לטובת כלל ישראל, וד"ל: (מכי"ק)

הַ֥לְלוּ־יָ֨הּ ׀ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃