אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃
פרי צדיק
וזה שא' להם הקב"ה אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני שהוא התורה שנקרא ימין וזהו הושיעה ימינך וענני. והיינו שנאמר ותאמר ציון עזבני הוי"ה דשם הוי"ה מרמז על בחי' תושב"כ וכמו שלמדו (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפניה מפ' כי שם הוי"ה אקרא הבו גודל וגו'. ואדנ"י שכחני והיינו שם זה שמרמז למ' מלכות ומלכות פה תושבע"פ קרינן לה. וע"ז השיב השי"ת שלא יוכל להיות שכיחה וכמו שכ' בזוה"ק (ח"ג רצ"ח א') כמה דקב"ה לא אנשי שמי' דהא הוא כולא כך קב"ה לא אנשי לון לישראל דאינון אחידן בשמי' ממש. וכעין שנא' אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני שהוא תורה שנקרא שם ה' כאמור. ואמר ואנכי לא אשכחך הוא ע"פ מה שא' בפסיקתא שאמר הקב"ה לירמי' וכי אני עזבתים תחלה הם עזבו אותי וכן לאסף הם זנחו אותי וכן לבני קרח הם הסתירו פנים תחלה וכן כשישראל לא ישכחו את השי"ת אז השי"ת לא ישכחם ג"כ. וזה שא' ואנכי לא אשכחך שנדרש (ברכות ל"ב:) זה מעשה סיני ואי' במדרש (שהש"ר פ' ישקני) בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם והיו למדים ולא היו משכחין וכו'. והיינו כיון שנעקר אז היצה"ר מלבם שכל עסקו הוא לשכח את האדם ממילא לא היו משכחין. אך לאחר שחזר יצה"ר למקומו חזרו להיות שוכחים. וכן כתיב בפ' זו אחר ואכלת ושבעת וברכת וגו' דלא כתיב בזה פן יפתה לבבכם כמו שכתוב בק"ש ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה שהאכילה מביא לידי שליטת היצה"ר וכמו שכ' בספרי פ' זו ועוד בכ"ד. וכאן דכתיב וברכת שזה עצה שלא תביא האכילה לידי שליטת היצה"ר מ"מ כתיב אח"כ השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך דכיון שיש עוד שליטת היצה"ר יוכל עוד להשכיח את האדם. ואח"כ כתיב ורם לבבך ושכחת וגו' שתחלת הסתת הנחש שהוא היצה"ר הי' בגאות כמו שנא' והייתם כאלהים וגו' שמזה שהלביש השי"ת עצמו כביכול לצורך בריאת העולם בלבוש מלכות וגאות כמו שנא' ה' מלך גאות לבש מזה נסתעף בזה לעומת זה קליפת הגאוה שזה הוא ענין מלכין קדמאין שכל אחד אמר אני אמלוך (וכמו שנת' במ"א) וזה שנא' ורם לבבך ושכחת. וע"ז אמר ואנכי היינו מה שנתקע בשעת מ"ת בדיבור אנכי ת"ת בלבם שלא ישכח. כיון שיזכרו הם השי"ת ולא ישכחו אותו ממילא לא אשכחך. וזה תכלית הגליות שיוקבע ת"ת בלבם ע"י התושבע"פ שבא לתקן הרב כעס שהוא קלקול הנחש שרוצה רק לשכח האדם מהשי"ת וע"י התושבע"פ זוכין לאור הראשון שיוקבע ת"ת בלבם כמו במאמר אנכי. ובשבת בסעודה שני' זוכין לשבת עלאה שהוא בחי' זכור אתר דלית לי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה כמ"ש (זח"ב צ"ב ב') וממילא זוכין להיות ואנכי לא אשכחך ומשום זה אומרים הנחמה זו: