וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם׃
פרי צדיק
הנה להבין ענין סדר הפרשיות הנזכרים בסדרה זו קודם פרשת ויהי ביום כלת משה כי אחר פ' במדבר שנזכר פקודת חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא (כמו"ש זוה"ק ריש ח"ג) ואחר שנשלם פקודי הלוים השומרים משמרת משכן העדות היה ראוי לכתוב אחר כך תיכף פ' ויהי ביום כלת משה שאז נגמר שלימות היחוד דקוב"ה ושכינתיה ביומא דעאלת כלה לחופה. והגם שפרשת שילוח טמאים יש לו עוד שייכות לזה שהוא לטהר המחנה כדי שיהיה שלימות היחוד. אבל מה ענין גזל הגר להיות נזכר כאן אחר שכבר נזכר אשם גזילות בפ' ויקרא. וגם ברמב"ם (פ"א מהל' תשובה) וברע"מ פ' זו מחשבים פ' זו לשורש מצות תשובה. וגם מה ענין פ' סוטה ופ' נזיר לכאן קודם לפ' ויהי ביום כלת משה. אך הענין הוא שזהו דייקא ההכנה להיות נגמר בזה שלימות היחוד לנפשות ישראל שכל פרט נפש יש לו שייכות לקדושת כנסת ישראל להיות נגמר גם על ידו שלימות היחוד. והיינו כי מקודם נאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש שהמה רומזים על ג' הפגמים של קנאה תאוה וכבוד. צרוע מרמז על קנאה וכעס (כמו שדרשו על זאת תורת המצורע מוציא רע) וזב מרמז על תאוה. וטמא לנפש בא מסיבת הכבוד והתנשאות על ידי הסתת הנחש בחטא הראשון שאמר להם והייתם כאלהים ועל ידי זה נקנסה עליהם מיתה בלשון כי עפר אתה ואל עפר תשוב שאין לו במה להתנשאות. וכדי שלא יפול לב האדם עליו כל אחד כפי מה שיודע נגעי לבבו שאיננו נקי מג' פגמים הנ"ל שחלילה יהיה נפרד מקדושת כנסת ישראל כמו שנאמר וישלחו וגו'. על זה נאמר אחר כך פ' גזל הגר להורות שעל הכל יש תיקון אפילו מה שנדמה לתפיסת אדם שאין לו תיקון כענין גזל הגר שאין לו יורשים שלא יועיל לו תשובה מפני שאין יכול לקים מצות השבה והוא מן העבירות שבין אדם לחבירו שאינו מכופר בתשובה עד שירצה את חבירו. ועם כל זה נתנה לו התורה עצה שגם על זה יש תיקון שיתן השבה על ידי הכהן. ולכן בא זה דייקא הרמז על שורש מצות התשובה בתוה"ק שעל ידי התשובה יש ביכולת להיות נתקן כל מיני פגמים:
אור המאיר
בפסוק ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ופירש"י כלות משה להקים ולא נאמר ביום הקים מלמד שכל ז' ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו ובאותו היום כלו הקמותיו. וראוי לשום לב הלא נודע כל מקום שנאמר ויהי יגיד צער ומאי צער היה ביום שנכנסה כלה לחופה ודרשת חז"ל ידוע והנראה כי כבר קדם לנו הדיבור כמה פעמים פ"ה פה אשב כי אויתיה כי הקב"ה בחר בעם קרובו ישראל להשרות שכינתו בקרבם בהיותם מתקנים ומקשטים מלא קומתם מראש עד עקב לנקותו ממום ומגע נכרים אזי שורה הקב"ה בקומתם ע"ד משכן ה' המה בני ישראל נעשו משכן אליו יתברך ולזה רומז פה אשב ירצה פה בקומת אדם: