וַיְהִי֙ כְּהַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּבֹ֥א הַבַּ֖יְתָה לַעֲשׂ֣וֹת מְלַאכְתּ֑וֹ וְאֵ֨ין אִ֜ישׁ מֵאַנְשֵׁ֥י הַבַּ֛יִת שָׁ֖ם בַּבָּֽיִת׃
אור המאיר
ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו. ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזוב בגדו אצלה וינס ויצא החוצה ויהי כראותה כי עזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה ותקרא לאנשי ביתה וגו'. ויהי כשמעו כי הרימותי קולי ואקרא וגו' ותנח בגדו אצלה עד בא אדוניו אל ביתו. נראה לרמוז את האמור למעלה כאשר בא הצדיק אל הבית של תורה ותפלה לעשות מלאכתו מלאכת הקודש אמנם בהיות שלא ידע להזהר ולכפול שמירתו בעוסקו במדריגות התחתונים וממילא יש לו בחי' בגידה צירופי אותיות בחיצונים כמדובר למעלה וזהו ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי כלומר המחשבה זרה בחינת אשת פוטיפר יש לה אחיזה במה שבגד תחלה ועשה צירופים אשר לא טובים לאמר שכבה עמי נודע כ"מ לשון יחוד כלומר האותיות אלו רוצים עליה ע"י להעלותם לשורשם הראשון לעשות עמהם בחי' יחוד ואולם בעבור זאת שאין ו שכל חזק כ"כ אינו יכול לעשות יחוד ולהחזיר את נצוצות קדושות של המחשבה זרה ותיכף ומיד שמתחיל לחשוב מענין המחשבות זרות איך להעלותם אל קדמותם מושכת אותן המחשבות זרות למטה למחשבתו הראשונה ונשאר שקוע לשם כאשר בתחלה משטות והבלי עולם וזה מרומז בכתוב: ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה כלומר הכתוב מתרעם על מיעוט הכרתו להיות שאין תבונה בו להעלות המ"ז ממילא ויעזוב בחינת בגידתו כאשר מאז כן עתה יוצא במחשבתו לחיצוניות: ויהי כראותה כי עזב בגדו בידה וינס החוצה כמדובר ירצה שלא פעל כלום לעשות יחוד למעלה עם אותיות המ"ז אשר לכיון זה באתה אצלו המ"ז בכדי להפכה לצירופים קדושים ולגרום יחוד למעלה כאמור: ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו כלומר צחוק ודאי עשה לי בא אלי לשכב עמי כלומר תחלת מחשבתו רצה לעשות יחוד עמי עם המ"ז כנזכר: