קישורים על בראשית מג:טז

בפרשה זו נזכר בראשונה סעודת שבת דכ' וטבוח טבח והכן וא' (ב"ר פ' צב) ואין הכן אלא שבת כו' שכיון שנאספו כל י"ב השבטים שהיה גם בנימין עשה להם יוסף סעודת שבת. דשבת תכלית מעשה שמים וארץ שמתחלת הבריאה היה גם יצה"ר כמ"ש (קידושין ל:) בראתי יצה"ר. ואף קודם הקלקול היה באדה"ר כח זה שיוכל הנחש לפתותו ולהכניס בו תאוה. ואח"כ תחלת פיתוי הנחש היה באכילה. ואח"כ הטיל זוהמא בחוה ומזה בא הזוהמא באדה"ר וזרעו וגם זה נקרא בלשון אכילה כמש"נ אכלה ומחתה וגו'. וסעודת שבת הוא תיקון לפגם האכילה דסעודת שבת נקרא סעודתא דמלכא שהוא כאכילת קרבנות שהוא בקדוש'. וכמו אכילת ת"ח שדומה המאכילו כמקריב תמידין (כמ"ש ברכות י:) והמשקהו יין כמנסך ע"ג המזבח (כמ"ש יומא עא.) וזה עיקר התיקון שיהיה אכילתו בקדושה ועי"ז זוכה לכל הקדושות וכמ"ש (תענית יא.) לעולם ימוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנא' בקרבך קדוש. וע"כ יוסף שנעשה אחר הנסיון מרכבה למדת צדיק יסו"ע ואמר את האלהים אני ירא שהיה גבור הכובש את יצרו וזה עיקר הקדושה כמ"ש קדושים תהיו פרושים תהיו הפרישות מן התאוה. וע"כ כשנתאספו אצלו כל השבטים עשה להם סעודת שבת שרצה להכניס בכולם קדושה זו שכל ישראל נקראו על שמו שארית יוסף (ב"ר פ' עא) וע"י קדושת סעודת שבת יתקנו כל הפגם שבאכילה שהוא השורש. ואמרו (סוכה נב.) דיצה"ר הקב"ה קראו רע שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ומנעוריו מורה על חטאים שבאים מחמת ילדות ונערות וכיון שנתגבר יוסף על יצרו בזה זכה שיכול ג"כ לתקן פגם האכילה. ורצה להכניס קדושה זו בכל השבטים שחשדן מקודם באבמה"ח שהוא הפגם באכילה ושנושאין עיניהם כו'. והנה אי' (מגילה טז:) ע"פ ויפול על צוארי בנימן אחיו ויבך בכה על ב' מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב ובנימין בכה על צואריו בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף. נרמז המקדשים בצואר דהמזבח נקרא צואר דענין האכילה מכונה בשם צואר כמו שנקרא הלהוט אחר אכילה ושתיה גרגרן (פסחים פו:) והמזבח היה מקום אכילת קרבנות סעודתא דמלכא. ותחלת הקדושה היה בחלקו של יוסף במשכן שילה והיה נאכל קדשים קלים ומע"ש בכל הרואה ואמרו (זבחים קיח:) עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עינים. ריב"ח א' כו' תזכה ותאכל בין השנואין שקדשי משכן שילה שבחלקו של יוסף נאכל אף בגבולי שאר שבטים ששנאוהו. והיה כח בקדושת יוסף שכל מי שראה אותו יכול לאכול מקדשי שמים. שהרי בירושלים היה נאכל בקדושה רק בתוך החומה ובמשכן שילה שבחלקו של יוסף הועיל הראיה שיוכלו לאכול בקדושה. וע"כ האכיל יוסף לאחיו מסעודת שבת שלו שהיה סעודתא דמלכא ממש והאכיל להם להכניס בהם הקדושה שיאכלו ג"כ אכילה בקדושה ולתקן כל שורש הפגם. שעיקר שליטת היצה"ר מתוך אכילה ושתיה כמש"נ ואכלת ושבעת השמרו לכם פן וגו' וכמ"ש בספרי מכמה קראי. ואי' (ב"ב יב:) קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות. והיינו ע"ד מה שדרשו בכל לבבך בשני יצריך ביצ"ט וביצה"ר. וזה שתי לבבות לב חכם ולב כסיל. לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד ע"ש ולא נתפרש איזה לב אחד י"ל לאחר אכילה ושתיה. אך הוא תלוי כפי כונת האכילה כי כשאוכל אכילה בקדושה מתקן גם הלב כסיל ויהיה לו רק לב א' לאביו שבשמים. ואם ח"ו האכילה אינו בקדושה רק למצא תאותו אז מתגבר היצה"ר ע"י האכילה וכאמור. ואיתא בזוה"ק (ח"ב סא סע"ב) מזונא דחברייא אינון דמשתדל באורייתא כו' מאתר עלאה יקירא על כלא ואיקרי חכמה כו' הה"ד החכמה תחיה בעליה. והיינו שכן הציג השי"ת שיהיה קיום החיים ממזונות דכ' לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי דהוא נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבע"פ (כמ"ש זח"ג רע"א ב) וזהו קיום החיים של הת"ח וזש"נ ותורתך בתוך מעי וכן הלשון בתדב"א (סא"ר פ' כו) ואם לא זכה אדם לבקש רחמים על ד"ת שיכנסו לתוך מעיו מ"מ יבקש וכו'. ואכילת ת"ח הוא כד"ת ממש. וכבר אמרנו שאכילת שבת הוא אכילת ת"ח וכמ"ש (שבת קיט.) מי הוה ידעיתון דאתינא א"ל מי עדיפת לן מינה. והיינו דהנשמה יתירה שנקרא שבת כמ"ש בזוה"ק הו"ל אצל כל א' מישראל כמארח ת"ח בתוך ביתו ודומה סעודת שבת כמקריב תמידין וכמנסך ע"ג המזבח. והוא כאכילת קרבנות:

ענין סעודת שבת נרמז בפר' זו אצל יוסף דכ' וטבוח טבח והכן וא' בב"ר (פ' צב) אין הכן אלא שבת המד"א והיה ביום הששי והכינו. ולכאורה ההכנה הוא מערב שבת לפי שאינו יכול לאפות ולבשל בשבת אבל ביוסף נאמר והכן באותו יום עצמו ע"י משרתיו שלא שמרו שבת. וכמש"נ כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. ומיהו בתנחומ' (פ' נשא כח) מבואר דהך הכנה דיוסף היה בע"ש והסעודה היה למחר אבל לשון הב"ר לא משמע כן. רק כפשטיה דקרא דלשון בצהרים משמע באותו יום. אמנם כי עיקר ההכנה הוא על עצם קדושת הסעודה שנשתנה לשבח בריח כמ"ש (שבת קיט.) תבשיל של שבת ריחו נודף כו' ובטעם. וכמ"ש במדרש (ב"ר פר' יא) שהרגישו ריח משונה וטעם משונה בתבשיל של שבת ובודאי היה העיקר הטעם והריח על ידי המכוון של ריב"ח ורבי בהכנת הסעודת שבת. וכן הפי' במש"נ והיה ביום הששי והכינו וגו' דיקשה דהו"ל למימר והיה ביום הששי והיה משנה וגו' והכינו וגו' שהרי ההכנה היה אחר שנמצא המן משנה בע"ש. אך הפירוש לפי האמור שע"י הכונה וההכנה לכבוד שבת ע"י זה והיה משנה שהיה המן של שבת משונה בריחו ובטעמו וכמ"ש במכילתא והובא ברש"י על פ' לחם משנה ע"ש. וכן אמר יוסף והכן שיהיה נעשה ההכנה ממילא ע"י כונת יוסף לש"ש שהכניס קדושה בהסעודה וז"ש ואין הכן אלא שבת וכו'. וע"י הכנה זו הטעים יוסף מקדושת סעודת שבת לכל השבטים וכל א' טעם בלחם כפי השייך לו. דכל שבט יש לו קדושה מיוחדת. וכענין חנוכת הנשיאים שחשב במד"ר לכל א' טעם מיוחד בקרבנו וכמש"ש שכל א' הקריבו לפי דעתו וכו' והיינו שכל א' היה לו כונה מיוחדת לפי קדושת שבטו (ונת' חנוכה מא' כג). וכענין זה קדושת י"ב חלות של שבת שאמ' ברע"מ (זח"ג רמ"ה א רע"א ב.) שהם י"ב אנפין נגד פני אריה שור ונשר ע"ש. ופני אדם לא חשיב דבפני אדם שהם עיקר הדמות כמפורש בכתוב ביחזקאל וע"ש ברש"י שהוא דמות פרצופו של יעקב אבינו נכלל כל הי"ב אנפין שהם הי"ב שבטים. ולזה הטעם וישתו וישכרו עמו הגם שהם לא ידעו מזה שעתה נשלמו הי"ב שבטים ביחד רק כי הרגישו בטעם הלחם מקדושת שבת ועל סמך זה שתו וישכרו. והגם דענין שכרות נאמר רק לגנאי בנח ולוט אמנם שתיה זו היה כענין הנסכים שנא' הסך נסך שכר לשון שכרות וכמ"ש (סוכה מט:) שפוקקין את השיתין כו' ומטעם זה רבא אכסא דברכתא אגמע גמועי והיינו דרך שביעה כנסכים. ועוד יש רמז בשבת חנוכה בחינוך לחם הפנים כי בחנוכה היה חנוכת המזבח ששקצום היונים והיה נצרך לחנך בקרבנות ובשבת ע"י הי"ב לחם היה החינוך של השולחן. ואיתא בפסיקתא (ספ"ר ב) שבע חנוכות הם חנוכת ברייתו של עולם דכ' ויכלו השמים וכו' ב' חנוכת המשכן ג' חנוכת הבית ד' חנוכת בית שני ה' חנוכת חומת ירושלים ו' וזו של בית חשמונאי ז' וחנוכת העה"ב ע"ש. ובודאי מספר שבע הוא מכוון כנגד ז' המדות הקדושים שכנגדם הז' רועים שהם מרכבה להם כידוע. והנה חינוך ברייתו של עולם הוא כנגד בחי' חסד לאברהם כמש"נ עולם חסד יבנה ואי' (ב"ר פ' יב) בהבראם באברהם בזכותו של אברהם שהוא האיר לכל באי העולם שאין בירה בלא מנהיג וע"ז היה תכלית מכוון הבריאה. וחנוכת המשכן כנגד בחי' יצחק. וע"כ אז"ל (תנחומא ומד"ר ס"פ פקודי) שאף שנשלם המשכן נתעכב הקמתו עד ניסן שרצה הקב"ה שיהיה בחודש שנולד יצחק. והוא מפני שהיה כנגד בחי' יצחק. והוא עדמ"ש (פסחים פח.) לא כאברהם שכתוב בו הר כו' ולא כיצחק שכתוב בו שדה כו' כי מדת אאע"ה שהיה ראשית התפשטות הקדושה בעולם שהיה תחלה לגרים והוא כהר שהוא גבוה ורחוק מן האדם בריחוק מקום כעין מש"נ וירא את המקום מרחוק. אמנם ביצחק נעשה יחוד וצמצום הקדושה לזרעו כש"נ כי ביצחק יקרא לך זרע וזה הענין שקראו שדה שנא' ויצא יצחק לשוח בשדה כענין התוועדות שני רעים עדמש"נ לכה דודי נצא השדה. וזה ענין חנוכת המשכן במדבר ובשדה. ועיקר שלימות היחוד נשלם ביעקב שקראו בית שהוא שלימות היחוד בקביעות לעולמי עד כש"נ שפת אמת תכון לעד וכנגדו חנוכת בית ראשון של שלמה. ובנין בית שני היה בו התחדשות תושב"פ ע"י אנשי כנה"ג ובימי מרדכי ליהודים היתה אורה זו תורה (כמ"ש מגילה טז:) ולא כ' אור רק אורה ל' נקבה רומז לתושבע"פ דמקבל מתושב"כ ובשבת (פח.) אמרו אכפיית הר כגיגית דהדור קבלוה בימי אחשורש וכפיית ההר היה על תושבע"פ כמ"ש (תנחומא נח ג) ובס"ע אי' כשמתו חגי זכריה ומלאכי פסקה נבואה מישראל מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים. וכדאי' בפרקי היכלות (פ' כז) שאעפ"י שחסרו ה' דברים בבית שני מ"מ זיוה של תורה והודה והדרה וכו' במספר י"ז מעלות היה בבית שני ביותר והיינו שע"י תושב"פ הוא עיקר השגת מתיקת הד"ת וזיוה ואי' (מגילה כח:) בתגא כו' הלכות כתרה של תורה. וחנוכת מקדש שני שהוא מחנה שכינה היה נגד בחי' משה שושבינא דמלכא שהוא הופעת קדושת תושב"כ. וחנוכת חומת ירושלים שהוא קדושת מחנה ישראל הוא נגד בחי' אהרן שושבינא דמטרוניתא שהוא בחי' התחדשות תושבע"פ שהתחיל בבית שני שזה קדושת אהרן כמש"נ שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ודעת הוא תושבע"פ חבור חכמה ובינה וכן מפיהו ר"ל תושבע"פ. וחנוכת בית חשמונאי הוא נגד בחינת יוסף קדושת הברית שבזה נתבררו הכלל ישראל כמש"נ ועמך כולם וגו' וכמו שאומרים מסרת טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים כי היונים נקראים רשעים וטמאים. וישראל נתבררו שהמה צדיקים וטהורים וגזירת יונים היה תיבעל לטפסר תחלה שהוא החזרת הזוהמא כמ"ש (יבמות קג רע"ב). וי"ל שלרמז זה יזדמן עפ"י רוב שבת חנוכה בפ' מקץ כי בפ' זו נתברר ע"י יוסף קדושה זו לכל כלל ישראל לדורות להיות נשרשים בקדושת הברית. ולרמז זה היה הנס ע"י הכהנים דכ' בפינחס הנני נותן לו את בריתי שלום ונא' כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו ונא' בריתי היתה אתו החיים והשלום ושלום הוא מדת היסוד כידוע. וחנוכה ז' לעתיד לבא ע"י משיח בן דוד שהוא ענין התגלות בחינת מלכות שמים בשלימות:

סעודה ג' דשבת חשב האריז"ל נגד קדושת יעקב אע"ה. ומצינו אצלו שעשה סעודה שנא' ויזבח יעקב זבח בהר וגו' ויאכלו לחם. ויש להבין מה היה ענין הסעודה שבודאי לא עשה סעודת הרשות ואיתא בזוה"ק (ח"א קמב א) ת"ח יעקב כל עובדוי הוו לשמא דקב"ה וכו'. אכן גלעד היה ההבדל בין חו"ל לא"י וכמש"נ אח"כ ויפגעו בו מלאכי אלהים ופירש"י מלאכים של א"י כו' וגלעד הוא קליפת נוגה שמקיף וסמוך לא"י. ואיתא (מגילה ט'.) תרגום שכתבו מקרא כו' איכא יגר שהדותא ונצרך לכתבו תרגום דייקא. ובס' מג"ע איתא שנרמז ענין חשמונאים בתיבת יג"ר שהיה שנת רי"ג לתחלת בנין בית שני (וכמ"ש בסע"ר וע' סה"ד) שאז היה הגזירה ונתגברו על היונים ויעקב תקנו שקראו גלעד. והענין דאיתא (בזוה"ח פ' יתרו ד"ו לח סע"א) נגה לו סביב דא איהו מלכות יון דסחרא לון נוגה כו' בגין דלית בכל מלכוון דאינון קרבין לאורח מהימנותא כוותיה. וכנגד זה גלעד שהוא בחו"ל וקרוב לארץ ישראל נוגה לו סביב. ויעקב תקנו שקראו גלעד הוא עפמ"ש (ספרי ברכה) ע"פ ויראהו וגו' את הגלעד מלמד שהראהו בהמ"ק כו' ואין גלעד אלא בהמ"ק שנא' (ירמיהו כ״ב:ו׳) גלעד אתה לי ראש הלבנון. וזה שתקנו יעקב והכניסו לקדושה שיעקב תיקן קליפת נוגה שממנה כל דברי רשות ויעקב הכניס כל דברי הרשות לקדושה שלא ידע כלל מהנאת עצמו דכל עובדוי הוו לשמא דקוב"ה כמ"ש בזוה"ק. וכבר אמרנו דישי מת בעטיו של נחש דמפרש בי' קרא (כמ"ש שבת נה:) שהוא להרגיש הנאת עצמו שעל ישי נא' הן בעוון חוללתי וא' (מד"ר ר"פ תזריע) בעוון מלא כו' חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד א' מעון כו' והיינו הרגש הנאת עצמו ויעקב אע"ה אמר מה שקל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אמר כך כמ"ש פירש"י (ויצא מב"ר) והיינו שלא ידע כלל מהנאת הגוף רק כמו שיהיה לעתיד לב בשר לב להוציא בשר כמ"ש מה"נ (זח"א קלז סע"ב) וע"כ לא ידע בושה בזה כמו קודם הקלקול דכ' ולא יתבוששו. וכיון שלא ידע כלל מהנאת הגוף שהוא עטיו של נחש ע"כ יעקב אבינו לא מת (כמ"ש תענית ה:) והכניס גלעד שהיא קלי' נוגה לקדושה שיהיה כקדושת בהמ"ק. וכן משה רבינו קידש ג"כ כל דבר הרשות שהוא מקלי' נוגה ולא מת ג"כ כמ"ש (סוטה יג:) ולכן ויראהו את הגלעד זה בהמ"ק. ואיתא מרבינו הק' מלובלין זצוק"ל ע"פ ולמכיר נתתי את הגלעד למכיר בוראו נתתי את הגלעד זה אליהו וכונתו עפמ"ש (פסחים סח.) גלעד זה אליהו כו' שאליהו ג"כ קידש דבר הרשות שהוא מקלי' נוגה ולא ידע כלל מהנאת הגוף שהוא עטיו של נחש ועודנו בחיים וכ"כ (ויק"ר פ' כז) כבר היה אליהו שלא חטא הוא חי וקים לעולם. וז"ש למכיר בוראו היינו מי שזכה לבחי' הדעת וכמ"ש (מד"ר נשא ר"פ י) דעת זה המכיר את בוראו. נתתי את הגלעד שזוכה לגילוי אליהו שזה ג"כ מדריגה ברוה"ק שהוא דעת כמ"ש רש"י תשא ובדעת רוח הקודש. וכמ"ש בס' נצח ישראל עמ"ש (עירובין מג.) לאו אליהו אמרינהו כו' דלמא יוסף שידא אמרינהו שבודאי לא ראו האומר שאז לא נסתפקו בספק זה רק שהופיעו ההלכות בלב א' מבהמ"ד ולא ידעו אם היה מצד הקדושה ע"י אליהו בבחי' רוה"ק או מצד יוסף שידא. וזה ענין סעודת יעקב אע"ה שעשה בגלעד שעשה אותו כקדושת המקדש. והזבחים מעין קדושת קרבנות והוי סעודת מצוה סעודתא דמלכא. ובשבת בסעודה ג' שכנגד קדושת יע"א יכולים לזכות לקדש כל דברי הרשות שיהיה בקדושה: