קישורים על בראשית מג:לד

וכתיב ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות. והנה לשון ותרב משמע שנתרבה מאליו ולפירש"י שהוא חלקו וחלק יוסף ואסנת ומנשה ואפרים יש להבין לשון ותרב. גם למה נתנו לו מחלקם. ולפי דברינו שעיקר כונת יוסף היה להאכילן משירי סעודת שבת שלו שהיתה סעודתא דמלכא והיה כח בשירי סעודתו להכניס קדושה בכל השבטים לפי"ז לא שייך טעם זה על חלקי מנשה ואפרים ואסנת. אמנם י"ל ע"פ מה דמצינו בה' מקומות שרתה שכינה על ישראל בחלקו של בנימין ולפמ"ש בגמ' (זבחים קיח:) למ"ד חופף עליו זה מקדש ראשון כל היום זה מקדש שני ובין כתפיו שכן אלו ימות המשיח. השראת השכינה בג' מקדשים ונוב וגבעון בחלק בנימין הרי ה'. ולמ"ד חופף עליו זה העוה"ז כל היום אלו ימות המשיח כו' ואף שילה בכלל. י"ל דנוב וגבעון חדא חשיב לה ועדמ"ש רש"י (שם קיט.) גבי שלש בירות. ולכו"ע בה' מקומות שרתה שכינה בחלק בנימין וזש"נ ותרב משאת בנימן וגו' חמש ידות. דאף שהכניס קדושה לכל השבטים בבנימין נתרבה הקדושה ה' ידות. ששרתה השכינה בחלקו בה' מקומות ומספר חמש מורה מכל וכל. שכן ה' מדרגות שבנפש נפש רוח נשמה חיה יחידה (כמ"ש ב"ר ס"פ יד) והם כנגד ה' פרצופין או"א דו"נ שכנגד ד' אותיות הוי"ה ואריך שכנגד קוצא דיו"ד דלעילא כידוע. וכתיב נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. וי"ל שרומז בזה דהנה הדם הוא הנפש ומשכנה בכבד ורובו רע. והרוח רצוניות שבלב ויש בו טו"ר לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. ונשמה חיה יחידה כולו טוב וכמ"ש בתיקונים (תי' ו) דמכרסיא אינון נשמתין. והוא מה' עלאה נשמה שנתת בי טהורה היא שבשורשה כולי טוב ומ"מ הוא בחי' בינה לבא ומסתעף לפעמים מהלב להנשמה שבמוח. וזה רומז נ"ר ה' נשמת אדם על מדרגות נר"נ חופש כל חדרי בטן לתקן הקלקול שבמעים שהכניס הנחש. וחופש כל חדרי בטן היינו אף מעון זוטר (כמ"ש פסחים ז:) והיינו עדמ"ש בתדב"א הנ"ל יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא יכנסו לתוך מעיו. ועיקר תיקון הקלקול שבאכילה ע"י ד"ת כמש"נ ותורתך בתוך מעי ובזוה"ק פ' זו (רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. ונתרבה חלקו של בנימין שהמשכן שבחלקו של יוסף נקרא רק אוהל משא"כ בית עולמים שבחלק בנימין שנקרא מנוחה. ומ"מ ההתחלה היה בחלקו של יוסף שהוא התחיל לתקן הפגם ואח"כ הכניס קדושתו לכלל ישראל ואצל בנימין נתרבה חמש ידות כאמור. והנר של המשכן ומקדש שהיה ע"י אהרן ואמרנו שרומז על אור תושבע"פ שעז"א הקב"ה בא והאיר לי כמ"ש (במ"ר בהעלותך) וזה הכח ניתן לאהרן דכ' כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' ונחמו הש"י לגדולה מזו אתה מתוקן וכו' אבל הנרות לעולם. ופי' הרמב"ן דקאי על נר חנוכה שהוא ע"י הכהנים והיינו שהכניסו כח זה בישראל שיזכו ע"י נרות חנוכה לאור תושבע"פ. וזהו לעולם אף בזמה"ז (כמשנ"ת חנוכה מא' א) נס זה היה ג"כ בחודש כסלו שהוא מיוחס לשבט בנימין לפי מה שחשב האריז"ל השבטים כסדר הדגלים. והיינו דבנימין זכה להיות השראת השכינה תמיד בחלקו כאמור. וג' מדרגות נשמה חיה יחידה הם כנגד ג' ראשונות כידוע. והם ג"כ כנגד קדושת ג' מקדשים שהם כנגד קדושת האבות דמקדש ראשון נגד אאע"ה ושני כנגד יצחק אע"ה והבית הג' כנגד יע"א שקראו בית והכל א'. וכמו שמצינו בזוה"ק (ח"ב רד א) שבת ש' בת ש' רזא דתלת אבהן דמתאחדן בבת יחידה. וברע"מ (זח"ג רנז א) שכינתא אתקריאת שבת מסט' דתלת דרגין עלאין דאינון ש' ג' כתרין כתר חכמה ובינה ואיהי בת רביעאה לון כו' אבל באמת הכל א' שקדושת האבות ענפים מג' ראשונות כמ"ש (זח"ב קעה ב) חסד עלאה נפקא מחכמה גבורה כו' נפקא מבינה כו' ואי' (שם יד סע"ב) עביד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבונה ליעקב ברזא דדעת. וכן הענין שנתרבה קדושת בנימין חמש ידות כנגד כל ה' מדרגות נ"ר נח"י. וכנגדם ה' מקומות ששרתה שכינה וכולם בחלקו של בנימין כאמור. וכל זה פעל יוסף ע"י שהאכילן משירי סעודת שבת שלו:

וישתו וישכרו עמו. הנה מה ששתו י"ל מפני שהיה אז סעודת שבת וכמ"ש בב"ר אין הכן אלא שבת ובשבתות אדם קובע סעודתו על היין (כמ"ש ברכות מב:) אבל להשתכר לא מצינו. ואיתא (סנהדרין ע:) ולרוזנים אי שכר מי שכל רזי עולם גלוים לו ישתה יין וישתכר ובשבת ישראל עוסקין ברזי עולם וכמו שאומרים יגלה לן טעמי וכו' חדו חצדי חקלא וכו' ובודאי אינו זמן שכרות. והנה השבטים י"ל ששתו מהכרח לקיים גזירת מושל מצרים ואם נשתכרו אח"כ מה הו"ל למיעבד. אבל יוסף יש להבין למה שתה לשכרה. אמנם בפורים מצינו (מגילה ז:) מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' והיינו דעמלק שורש כל הקליפות כמש"נ ראשית גוים עמלק. וכשיהיה גמר מחיית עמלק באמת ביום ההוא יהיה ה' אחד וגו' שיתבטלו כל הקליפות. ובפורים הזמן המיוחד שהיה בו מחיית עמלק ראשית דקליפה וע"כ יש בו מצות שכרות שמורה שאף שלא מדעת הישראל קשור בשורש ראשית דקדושה כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. וכן יוסף היה סבור שהוא משיח בן יוסף וכבר נתבררו כל ישראל ועל ידו יהיה מחיית עמלק שורש הקליפות. וכבר פעל יוסף במצרים ג"כ שפרעה הכיר בשם אלהים שאמר אחרי הודיע אלהים וגו' ושם זה קודש. שזה פעל יוסף שהכניס אף בפרעה שיאמין באלהים. וגם פרעה הסכים על המילה כמ"ש במדרש. והיה סבור שכבר בא הזמן שיהיה התיקון. ואז היה שבת שע"י שמירת שבת מיד נגאלין ורצה להכניס קדושת השבת באחיו ג"כ ויהיה מחיית עמלק ראשית דקליפה וזש"נ וישכרו עמו. ובזה יובן מה שיפלא לכאורה על יוסף שאחר שאכל ושתה עמהם למה זה ציער אותם אח"כ במעשה הגביע והיה לו להתגלות לפניהם ולשלוח ולהביא את יעקב. אך לפי האמור מתחלה היה סבור שכבר עשה מחיית עמלק וכמו שהוא נתברר בשלימות במדתו כן גם כל השבטים נתבררו ועשו תשובה כשאמרו אבל אשמים אנחנו וגו' והיה סבור שע"י שבת יהיו נגאלין מיד ויהיה הוא כמו משיח בן יוסף. אבל אח"כ ראה שהקליפה בתקיפותה והבין מזה שעדיין לא נתבררו כל השבטים ועשה תחבולה כדי שיצטערו וישובו בתשובה שלמה ואח"כ יתודע אל אחיו. רק אח"כ ולא יכול יוסף להתאפק וגו' והיינו שמצדו רצה להתאפק עוד עד שישובו באמת ויתקנו שורש הקלקול ויהיה גמר התיקון על ידו שיהיה משיח בן יוסף אך לא יכול להתאפק וגו'. וכמ"ש הרמב"ן כי אנשים רבים חילו פניו שימחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה כו' וזה היה מן השמים כיון שלא היה עוד זמן משיח בן יוסף. ולכן נתן הש"י בלבם שיחלו פניו ולא יכול להתאפק ונתודע עליהם אף שעדיין לא תקנו הכל מצדם שיזכו להיות גמר התיקון עד עת בוא דברו ויבא משיח בן יוסף מזרעו:

(בפ' מקץ) ותרב משאת בנימין. ממשאת כולם חמש ידות. יש להבין ענין החמש ידות האמורות כאן וכן בבני יהודה בלידת פרץ וזרח נאמר ג"כ חמש ידות ארבע מפורשים שם יחד ובתיבת המילד"ת כתיב בה נמי יד. אך הנה ידוע כי כל גלגולי הסיבות מהשבטים בירידתם למצרים וענינם וטענתם עם יוסף הכל מורה ומרמז על ענין גלות בניהם אחריהם כהיום הזה. ולא באה בתורה ספורי המעשיות כפשוטם רק הכל מאת ד' השכיל להיות יהודה הוא הנכנס בעובי הקורה יותר מכל אחיו והוא צעק כי עבדך ערב את הנער מעם אבי. בהיות אמנם בא הרמז על גלות האחרון הזה אשר עיקר הגלות הוא לב' השבטים האלו יהודה ובנימין כי כן יהודה רומז למלכו"ת ובנימין רומז ליסו"ד וע"י שניהם נעשה היחוד בגלות. כי עתה בגלות משמש בנימין תחת יוסף. לכן לשעבר הי' עיקר השראת השכינה בחלקו של יוסף בשילה. ואח"כ הוסב להיות בהמ"ק בחלקו של בנימין עם יהודה להיות תואמים מלמטה במקום בהמ"ק ונתחבר גבולם יחד במקום מזבח כמ"ש בגמ' כי היסוד כלה בחלקו של יהודה כי קרן מזרחית דרומית לא הי' לו יסוד שהוא בחלקו של יהודה רק בנימין הוא היסוד וליהודה הסובב כי צריך לסבוב סביב הצדיק יסוד צדיק לעולם. וזה שצעק יהודה כי עבדך ערב את הנער תנה אותו על ידי כמו ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים בגלות. ולכך אלו הם החמש ידות הנאמר אצל שניהם להורות חזקת היד בגלות והם חמשה כנגד חמשה דברים שחסרו בבית שני. וזה שקראה אותו אמו בן אוני לשון אנינות הוא להיות הוא היסוד כי מורה על הגלות. אך אביו קראו בנימין לומר גם זה טוב לישראל להחזיק בימינם בגלות הארוך הזה בין העמים. וז"ש בפרץ וזרח ויתן יד ואח"כ השיב ידו. כי הנה פרץ רמוז על הגאולה שיצא ממנו משיח אך מי יעמוד ומי יכול להחזיק עד יום בואו לכן בטרם נולד משיח ויתן יד כי זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק ויתן יד לקיים בנ"י בגלות עד ביאת משיחנו ב"ב וכנגד הידות האלו נאמר ג"כ חמשה ידות בנוסח על הניסים מסירת גבורים ביד חלשים וכו' ורבים ביד מעטים כו' ה' הידות האלו רמז לה' האחרונה בשם הוי' שהיא עתה בגלות אבל בשעת הטובה נאמר רק ג' ידות יד הגדולה יד הרמה יד החזקה: