שָׁמ֣֛וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יְהוָ֥֣ה אֱלֹהֶֽ֗יךָ
פרי צדיק
בפ' זו בדברות שניות כתיב בדיבור שבת וכן בדיבור כיבוד אב ואם כאשר צוך ה' אלהיך משא"כ בדברות ראשונות לא כתיב כאשר צוך. ובגמ' (סנהדרין נ"ו:) שבת וכיבוד או"א דכתיב כאשר צוך ה' אלהיך ואר"י כאשר צוך במרה. וצריך להבין למה נכתב כאשר צוך במרה שבשם לא נזכר מפורש שנצטוו על שבת וכיבוד רק ברמז לפי דרשת המכילתא על פסוק חוק ומשפט חוק זה שבת ומשפט כיבוד או"א ועל שבת טפי היה שייך לדרוש כאשר צוך באלוש במן שנזכר שביתת שבת. אבל מה לו לומר בכלל כאשר צוך כיון שמצוה כעת גם למה בדברות ראשונות לא הוזכר כאשר צוך בשבת וכיבוד הא כבר הי' ג"כ אחר מרה. אך הענין ע"פ מה שאמרנו דבמרה כיון שנעלם מהם האור שהי' להם בקריעת י"ס וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב ס' א') על מה שנא' ולא מצאו מים דקוב"ה תורה איקרי ואין מים אלא תורה ואין תורה אלא קוב"ה והי' נפשם עגומה עליהם מה יועיל להם שיוכלו להשיג פן יהי' נעלם מהם עוד. ע"ז הודיעם שיתן להם אח"כ מצות שבת וכיבוד וכמ"ש הרמב"ן שרק הפרשיות נתן להם ולא שנצטוו על מצות שבת וכיבוד. וכן נראה מדלא כתיב בלשון ציווי ודיבור כמו כל המצות רק בלשון שם לו חוק ומשפט היינו לבשר להם זאת והיה להם זה לתנחומין והודיעם שיצטוו על השבת שנקרא חוק היינו שיוחקקו הד"ת בלבם ולא יתעלם מהם האור עוד. ומשפט היינו כיבוד או"א והגם שהא דבר שהשכל מחייבו וגם האו"ה נזהרין ע"ז. אך באמת שייך זאת רק להם שמחזיקים העוה"ז לעיקר מחייב אותם השכל לכבד האבות שהביאוהו לעולם שיוכל למלאות לו כל תאות וחמדת עוה"ז. משא"כ ישראל דבאמת נמנו וגמרו דנוח לו לאדם שלא נברא וכו' (עירובין י"ג:) ולא היה הדעת נותן שצריך לכבדם. רק לרבו יש לכבד שהביאו לידי חיי העוה"ב. רק מפני שהשי"ת צוה על כיבוד אב ואם והטעם מפני שישראל יש לו קדושה בהגוף שהגוף של ישראל ג"כ קדוש וכמ"ש בתיקונים (תי' י"ג) ויעקב כו' מסטרא דלבר והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא. והיינו דמשה רבינו שהוא כולל כל הד"ת הוא שורש נשמות כל ישראל כמו"ש נר לרגלי דבריך נר ה' נשמת אדם וכמו"ש בסה"ק דס' רבוא אותיות שבתורה כנגד ס"ר נפשות. ויעקב גופא שהוא כולל קדושת כל גופי ישראל שכל גופי ישראל יש בהם קדושה שאין במטתו פסולת. ואפי' אם ח"ו יגדיל עבירות אבל אע"פ שחטא ישראל הוא כמ"ש (סנהדרין מ"ד) וכל שהוא מזרע ישראל לא ידח ממנו נדח וימצא השי"ת עצות לתיקונו. ולזה בא מצות כיבוד אב ואם שמהם הגוף שיש בו ג"כ קדושה וזה שניתן להם במרה מצות שבת וכיבוד שהודיע להם פרשיות אלו שיצטוו אח"כ עליהם וזה הי' להם למשיב נפש שלא יצטערו פן ח"ו יקלקלו עוד וכמו שנת' במק"א:
מאור ושמש
שמור את יום השבת לקדשו כו' ובדברות הראשונות נאמר זכור את יום השבת כו' ויש להבין מה שאנו אומרים בפזמן לכה דודי שמור וזכור בדיבור אחד כו' ולמה שונה הפייטן לכתוב שמור קודם זכור הענין דאיתא לעולם יכנס אדם שני פתחים ואח"כ יתפלל והרבה פרושים נאמרו על זה ועיקר הפרושים של שני הפתחים הוא יראה ואהבה שהם שני שערים ופתחים שעי"ז יוכל להתפלל ותעלה תפילתו למעלה כי צלותא בלא דחילו ורחימא לא פורחת לעילא והיראה היא מדת מלכות שמים והוא השער לה' צדיקים יבואו בו והיא הפתח ושער הראשון ואחריו הוא השער האהבה ואיתא בזו"הק תרי שבתות שבת דמעלי שבתא ושבת דיומא שבתא ושמור הוא מדת מלכות שבת דמעלי שבתא וזכור הוא יומא שבתא ולפי זה שפיר יסד הפיוט שמור וזכור בדיבר אחד ברישא שמור והדר זכור כי יראת שמים הוא שער הראשון אשר צדיקים יבואו בו.