קישורים על ויקרא א:א

ויקרא אל משה. ופירש"י ז"ל לכל דברות ולכל ציווים קדמה קריאה בלשון חיבה אבל בנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון ארעי וטמאה כמש"נ ויקר א' אל בלעם והוא מתו"כ דמפיק כן דלכל דברות ולכל ציווים קדמה קריאה, ואחר כך מפיק בתו"כ דהשיב משה הנני מגז"ש מסנה, ואמר משה משה לשון חבה לשון זירוז, ואחר כך אמר ד"א משה משה הוא עד שלא נדבר הוא משה משנדבר עמו, וצריך להבין הא כל ענין גז"ש נמסרו הללמ"מ ללמדנו, ומה זה בא ללמדנו שהיתה קריאה לכל הדברות ומה נ"מ מה דהוה הוה, וכעין שהקשו בגמרא (יומא ה:) ואף דאשכחן כה"ג (בסנהדרין טו:) שור סיני בכמה, כבר הקשו שם בתוס', אך באמת כל ד"ת הם נצחיים ונוהגין בכל זמן, שהם לימוד לאדם לכל אחד בפרט, והענין בכאן שבא ללמדנו שהעיקר הוא מצד האדם ההכנה, וכמו"ש בפירש"י עמש"נ (יתרו) ביום הזה באו מדבר סיני מהו ביום הזה שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו, אף שזה הי' קודם מתן תורה רק שבאו למקום שאחר כך קבלו שם התורה והיא ההכנה למ"ת, וע"ז ההכנה אמר שצריך בכל פעם חשק מחודש לד"ת, ותמיד השי"ת נקרא נותן התורה בהווה, ועל תורה שבעל פה כתיב דברי אשר שמתי בפיך שהשי"ת נותן בלב ישראל ובפיהם, ושבת דאיהו כללא דכל אורייתא כתיב בו' והכינו את אשר יביאו דשבת בעי הכנה דרבה, ומקרא קודש זמין לאתר דאקרי קודש כמש"נ בזוה"ק (אמור צ"ג ע"ב) אך הקריאה וההכנה הוא גם כן מצד השי"ת, שנותן חשק בלב ישראל, כי ענין קריאת שמו הוא התעוררת הנפש כדאי' בכתבי האריז"ל שקריאת שמו של האדם הוא שורש נפש חי' שלו, ולכן הוא מקיץ מן השינה כשקוראין אותו בשמו, מפני שמתעורר בו הנפש חי' שלו, ומה גם כאשר השי"ת קורא אותו בשמו אזי נתוסף בו באותו שעה חיות חדש להנפש משפע הקדושה, ובלשון כפול הוא ענין זירוז ומיד כמש"נ ועל השנות החלום פעמיים כי נכון הדבר וגו' וממהר הא' לעשותו, וזה שנלמד כאן שלכל דברות צריך קריאה מצד השי"ת ושהאדם יאמר הנני הכנה מצד האדם לקבל שיהי' כלי מוכן ומוכשר להשראת הקדושה, מה שאין כן בנבואי אומות העולם כמו בלעם שלא היה נפשו מוכשר ומוכן להשראת הקדושה, כי הגם שהי' מבין ביקרות הקדושה עכ"ז בעצם נפשו הי' מלא זוהמת הטומאה כידוע, ודיבור הנביאה מהשכינה הי' דרך מעבר בעלמא בנפשו הטמאה בדרך ארעי וכדאיתא בזוהר הקדוש (בלק רי"א ע"ב) ע"פ וכה תדבר, ל"ש גבי' לשון קריאה ומעין השפעת שפע קדושה זו נשפע לנפשות ישראל בשבת קודש דבעי גם כן הכנה דרבה, וזהו לשון זירוז לשון חבה שזכה בתו"כ שהחבה גורם הזירוז, שכן אוהב מזורז לעשות רצון אוהבו, ואמר ד"א משה משה הוא עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו, והיינו שהוא ענין ענוה שמקודם אמר שהוא לשון חבה וזרוז שזה מביא לזה כאמור וכמו באברהם שהי' לו מדת אהבה כמש"נ אברהם אוהבי היה לו מדת הזריזות כמ"ש (בחולין טז.) זרוזותי' דאברהם קמ"ל, ואחר כך אמר שהוא לשון ענוה וכ"ה לשון רש"י (וירא) על הנני לשון ענוה והוא על פי מ"ש (שם פט.) שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר. שהגדולה שחשב אחר כך שנתן לנמרוד ולנ"נ היינו במלכות וממשלה בעולם הזה, ובאברהם אבינו ע"ה אף שזכה לגדולה זו גם כן כמ"ש (ב"ר לך פ' מ"ג) מלך את עלינו נשיא את עלינו אך זה לא נחשב אצלו למאומה מה שהשוו כל או"ה והמליכוהו, אך כאן שפעל בדבריי ובתפלתו אם אמצא וגו' זה הי' גדולה שלו שחשוב בעיני המקום ב"ה, אז אמר הנה נא הואלתי וגו' ואנכי עפר ואפר, שהשיג שפליתו בעיניו שזה הכח אינו מצדו רק מצד השי"ת. ובמשה רבינו ע"ה שהשיג יותר אמר ונחנו מה שגדול מה שנאמר במשה כו' יותר ממה שנאמר באברהם כמו"ש בגמרא (שם) והיינו שלא הי' לו שום הוי' בעיניו. וידע שהוא רק מה שבחר בו ה' והיה זה רק בבחירת השי"ת שהוצרך לברור אחד ובחר בו. וזהו הלימוד שצריך לכל דבור דברי אשר שמתי בפי. ושיהיה הכנה מצד האדם לשון זירוז ולשון חבה. וגם שישיג ענוה ושפלות שד"ת נמשלו למים מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף ד"ת אינם מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה כמ"ש (תענית ז.) וסימן לגסות הרוח עניות כמ"ש (שבת לג.) והיינו עניות דתורה כמ"ש (קידושין מט.) וכשרואין שמשיג האדם שפלות הוא סימן שהוא דברי אשר שמתי בפיך מהשי"ת, והאדם מצדו צריך שיהי' לו הכנה וזהו שיאמר הנני שיהי' כלי מוכן לקבל:

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ופרש"י לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה לשון חבה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר וקרא וגו' יכול אף להפסקות היתה קריאה תלמוד לומר וידבר לדבור היתה קריאה ולא להפסקות ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין ויש לפרש על דרך הלצה כי יש שני סוגי אנשים בעניני העבודה של הבורא ברוך הוא סוג אחד שעבודתם לעבודת הקודש בתורה ותפלה ואפילו בעבודתם בחוץ בענייני גשמיותם ולצורכי גופם ודבור איש לרעהו מדיבורי רשות גם לשם מכניסין את החכמה והמדע ופנימיות מחשבתם דבוקה וקשורה לרוממות אלהותו יתברך וכל מגמתם והתאמצם רק להעלות משם התפשטות הארה עליונה לקדמותה ומרום שבתה וכל פרטי עובדותיו ותנועותיו הכל עבור השכינה ולצורך גבוה ומלאכת מחשבת כזה חשובה וספונה בעיניו יתברך כי זה עיקר התענוג שצפה לקבל מעם קרובו יתברך לשמוח בנשמות הצדיקים ומעשיהם הטובים אשר לבם ראה הרבה חכמה ודעת אפילו בענייני ארציות דורשים אחדותו ויחודו יתברך ע"ד שנתבאר לנו פ"ה ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ירצה מי עוד בעולם ומלואה להיות להם תבונה ודעת להשיג אחדות אפילו בענייני ארציות כגון אכילה ושתיה ומו"מ ופרטי תענוגות בני אדם זולת עם קרובו ישראל בכולם מכניסין לשם חכמת אלהים לעשות הכל בהתקשרות להשיג עליון מהתחתון ממדריגות הגשמיות והנמוכים מכינים את לבם לדעת רבינם? רוממותו ית' וזהו מי כעמך ישראל גוי קדוש כזה אחד בארץ אפילו בבחי' ארציות מבינים ומשיגין משם אחדותו ויחודו לשלול זולתם לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם והכלל מי שעבודתו כ"א על דרך האמור מה טוב חלקו ומה נעים גורלו וישמח השם במעשיו כי זה המעולה שבמדריגות עבודת הקודש. וסוג ב' עובדים את הבורא ב"ה בסיגופים ותעניות המענים את נפשם בהפסקות זה דרכם כל ימיהם לעבוד עבודת הקודש עם תעניות והפסקות הנה בודאי גם מזה אל תנח ידך ומי יתן והיה לבבם זה להם להשלים את נפשם להאלהים עם בחי' עבודה כזה אם היא בלב שלם ונפש חפצה בתמים ואמת ואין מלאכתם בידם רמיה מפניות ורמאות כנהוג עלמא רובא דרובא אמנם לא דברה תורה במתים ההולכים בחושך ולא אור כ"א אפי' תמימי דרך המענים את נפשם ע"ת התורה והעבודה באמת עכ"ז יתרון אור מעלתם אנשים המשכילים ומביני מדע לעבוד אותו יתברך בבחי' הראשונה שזכרנו עם דבורי תורה ותפלה ומעשה המצות שמעוררים את לבם להכיר רבונם מצד פעולותיו אפילו ממדריגות הנמוכים לוקחים לעצמם רמיזא דחכמתא ומזה תועלתם גדולה להוציא דבור לפני אלהים בשלימות כאשר כבר קדם לנו הדבור במקומות רבים וגם נאה להם לבחי' עצמם להוציא דיבור בדו"ר ועוד להם שמעלים ומגביהים נ"ק אפילו ממדריגות התחתונים ומקשטין את השכינה בקשוטין דלא הוה וכמוזכר לנו בשם המגיד זללה"ה וליתרון תבונתם וחכמתם עומדת להם חבה יתירה נודעת להם מאביהם שבשמים לכל אמירות מתורה ותפלה ולכל צווים שמצוים אפילו אותו יתברך ע"ד מאמרם ז"ל קב"ה גוזר והצדיק מבטל ויגזול אומר ויקם מאשר יקרו בעיניו יתברך קדמה קריאה בלשון חבה כאב את בן ירצה לכל אמירות ולכל צווים והכל עבור גודל התענוג והשעשועים וגמר אומר בדברי רש"י יכול אף להפסקות היתה קריאה גם כן בלשון חבה תלמוד לומר וידבר לדבור היתה קריאה כלומר לדבורי תורה ותפלה באופן המבואר התם בודאי היתה קריאה בלשון חבה לכל פרטי אמירתם וצוויים ולא להפסקות לאותן סוגי אנשים שעיקר עבודתם הולכת כי אם בתעניות והפסקות אין זה רצויה וחשובה בעיניו יתברך כל כך לקבל מאתם תוספות תענוג כיון שרוב מעשיהם לעשות קישוטין לשכינה מדברים שהיה בלא הם גם בחינת קישוט ונעדר מהם החכמה והבינה לעבוד אותו יתברך עם כללות המדריגות כולם מראשית המחשבה עד סוף המעשה להשיג רוממות אלהותו מצד פעולותיו כי אם באמצעות התעניות והפסקות כמדובר ואם תאמר אם כן מה היו הפסקות משמשות כיון שאין זה מובחר העבודה לגרום לו יתברך הוספות תענוג לזה בא רש"י לפרש ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה כלומר משה הוא בחינת הדעת ושכל של אדם נקרא משה כנודע והתועלת המגיע מן ההפסקות אשר יש ריוח והתבוננות במושכלות לדעת ולהשכיל ממה יפרוש את עצמו וממה לא יפרוש וזהו בין פרשה לפרשה לשון הפרשה ובין ענין לענין מה יעשה ומה לא יעשה לזה עיקר התועלת מתעניות והפסקות אמנם אחר כך כשזוכה לבוא אל תכלית ההשגה ושכל האמיתי יפנה עצמו ממילא מהרהורים גשמיים כי אם מחשבתו טרודה תמיד ברוממות אלהות וטוב לו לעבוד את הבורא ברוך הוא בבחינת דיבורים של תורה ותפלה בדחילו ורחימו העומדים עתה במקום מזבח זו עבודה שבלב ואז טוב לו בזה ובבא אמן ס"ו:

עוד על פסוק הנ"ל ויקרא אל משה וגו' ופרש"י ז"ל הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין וכו' מאהל מועד מלמד שהי' הקול נפסק וכו' יש להבין הלא כבר אמרו ישראל במעמד הר סיני דבר אתה עמנו וכו' והקב"ה עשה להם רצונם ולא שמעו רק השתי דברות ראשונות מפי הקב"ה וא"כ שוב מה בא ללמדינו כאן שלא היו שומעים שאר הצוויים וקול הקריאה הלא מאז ידענו זאת. ונראה לרמז כי כל העולמות נבראו ע"י כ"ב אותיות התורה והעולמות העליונים המה מופלאים ומכוסים כי נשארו במחשבה הקדומה עד שהי' השתלשלות העולמות שנשתלשלו עד עולם הדיבור שמשם התחילו התגלות העולמות כי דבר שהוא במחשבה הוא מכוסה ומשבא לכח הדבור הוא מתגלה אבל בעולמות שהמה למעלה מעולם הדבור אי אפשר לצייר בהם שום ציור באות או נקודה כי דבר ציור הוא דבר גשם ומה שהציור גדול נתגדל הגשם והעולמות שהמה למעלה יותר הציור הוא יותר קטן מאד מאד וחליל' ואיסור לצייר בהם שלא להתגשם אבל בעולם הדבור שהוא בהתגלות ודבר התגלות הוא בלבושים אפשר לצייר בהם איזה ציור באות או נקודה כי כבר נתגשם בלבושים ומה שהעולם יותר למטה הלבוש יותר גדול גם הציור בו נתגדל אבל בעולמות שהמה למעלה מעולם הדבור כל מה שהעולם למעלה הציור הוא יותר קטן כנ"ל וזהו מרמז א' זעיר' דויקרא לבעבור כי משרע"ה הי' לו השגה בעולמות שהמה למעלה מאד והי' הציור בהם יותר קטן מאד ומאד ואליו הי' בא הקריאה מהעולמות העליונים שהמה למעלה מעולם הדבור מה שלא השיגו בהם בני ישראל כי לבני ישראל לא הי' להם השגה רק מעולם הדבור ולמט' ולזה לא היו שומעין בני ישראל את קול הקריאה שבא מעולם המחשבה וזהו הפירוש שלא הי' הקול יוצא חוץ לאוהל מועד רומז שלא הי' יוצא לעולם הדבור והבן.