קישורים על ויקרא ו:ב

צו את אהרן ואת בניו לאמור. בתנחומא (פ"ז ב') מה עסקו של אהרן כאן ישראל מקריבין ואהרן נזכר כו' והרי כ' צו את בנ"י את קרבני לחמי וכאן הוא אומר צו את אהרן זאת תורת העולה אמר הקב"ה כל מי שהוא מעלה עצמו סופו לילך באש שנאמר היא העולה על מוקדה, ותירוצו מחוסר הבנה להתחלת הסדר צו את אהרן. והנה במ"ר (ר"פ זו) צו את אהרן זש"ה שנאה תעורר מדנים שנאה שנתן אהרן בין ישראל לבין אביהם שבשמים היא עוררה עליהם דיני דינים אר"א מלמד שהיה אהרן נוטל קרבנם ופוחסו לפניהם ואומר להם דעו שאין בו ממש הוא שמשה אמר לאהרן מה עשה לך העם הזה מוטה היה להם שידונו כשוגגין ולא כמזידין. והנה ידוע דקרבן עולה בא לכפר על הרהור הלב כדאי' בירושלמי (יומא פ"ח ה"ז) ובמ"ר (פ' זו) והלוא אין הקב"ה מעניש את האדם על הרהור עבירה זולת במחשבת ע"ז כדאי' (בקידושין מ.) אך מצינו בגמ' (סוטה ד:) אר"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז נמצא שעל הרהור גסות הרוח צריך כפרה על הרהור ע"ז. והנה ידוע דאהרן שושבינא דמטרניתא. דכל עבודתו לחטא ולזכך את ישראל לפני אביהם שבשמים, והנה הי"ל דדבר האסור מן התורה אין אומרים בזה מוטב שיהיו שוגגין (כדאי' באו"ח תר"ח סע"ב) ומחויב להוכיח ולהודיע לחבירו את האיסור ובזה דן אהרן שהוא מחויב להודיעם שהוא זבח מתים, כי על גוף מעשה העגל אמר מוטב יתלה החטא בי (כמ"ש במ"ר פ' זו פ"י) וגם לא ה' מבורר שהיא לשם ע"ז כמ"ש הרמב"ן אבל בקרבנם הי' דן אהרן שמבורר לכל שהיא תקרובת זרה ואין שום צד לדונם בזה לכף זכות ולכן נטל את קרבנם ופוחסי לפניהם וע"ז הוכיח לו משה רבינו ע"ה ששגה בזה שמוטב היה שיהיו כשוגגין דגדולה מזו מצינו (ביבמות מט:) במשנה כשהרג לישעי' נביא מידן דייני' וקטלי' כו' אמר ישעי' ידענא בי' דלא מקבל מה דאימא לי' ומי אימא לי' אשויי' מזיד כו' ושם האיסור דשפיכות דמים הי' גלוי לכל רק כיון דלפי טעותו הי' מחויב מיתה לא רצה ל* מזיד וגם בזה היה לאהרן להניחם בטעותם רק מחמת שמץ התנשאות שעלה בדעתו שזה האיסור הוא מבורר כל כך עד שאין ביד שום אדם ללמוד בזה זכות לכן פוחסו לפניהם, אבל כאשר הוכיח לו משה רבינו ע"ה על זאת הי' לבו נשבר בקרבו למאד שלפניו אירע כזאת שהוא היפוך מדרגתו ללמד תמיד סנגוריא על ישראל ולבסוף נעשה על ידו הקלקול ולרוב שברון רוחו זכה אהרן שתאמר הפ' זו על ידו צו את אהרן וגו' זאת תורת העולה לכפר על הרהור הלב משמץ התנשאות וזה מסיים המ"ר שנתפלל משה רבינו ע"ה עליו כו' הבור שמאה ומימי' חבובין כו' א"ל הקב"ה חייך שבשבילך כו' ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר כו'. ובזה יובן סמיכת המ"ר זבחי אלקים רוח נשברה וגו' אמר דוד כו' דהנה הפ' הזה נאמר בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע, והגם שאמרו (שבת נו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, והוא הקים עולה של תשובה אבל ד"ז נעלם מעיני דוד דאם לא כן היתה תשובתו שלימה בלב נשבר רק לפני עיני דוד המלך ע"ה ה' הקלקל במה שאמר לפני השי"ת בחניני ד' ונסני וזה הי' משמץ גבהות שהי' בטוח שלבו חלל בקרבו ולא מסתפי מיצר הרע ויוכל לעמוד בנסיון אבל באמת צריך אדם להתפלל בל תביאני לידי נסיון וע"י הרהור זה בא לאותו מעשה (כמ"ש בסוטה שם) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות כו' ואח"ז הי' לבו נשבר בקרבו בתכלית השפלות עד קצה האחרון כמ"ש הרמב"ם (בפיה"מ לפ"ד דאבות) מאד מאד הוי שפל רוח שבכל המדות ילך האדם בדרך הממוצע זולת במדת הגאוה ישפיל עצמו לקצה האחרון ובזה פעלו אהרן ודוד המלך ע"ה בנפשם להיות נכנעים בתכלית השפלות שלא ישאר בהם שום רושם התנשאות מעתה אפילו שמינית שבשמינית לא מינה ולא מקצתה (כמ"ש בסוטה ה.) כמש"נ ואהרן מה הוא ונחנו מה לא כאברהם שאמר ואנכי עפר (כדאי' בחולין פט.) דלא היה לו שום הויות בעיני עצמו וע"ז אמר דוד המלך ע"ה כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. דהגם שהי' מחויב להביא עולה על הרהור הלב של גבהות אך מפני שהי' אז בימי נוב וגבעון בשעת היתר הבמות דלא היו מקריבין רק או נידר ונידב או חובות ציבור הקבוע להם זמן (כדאי' בזבחים קיט.) לדעת ר"ש ועולה זו היתה חיובית לשם כפרה ול"ה יכול להקריבה לכן אמר זבחי א' רוח נשברה שדרשו מזה (בסוטה ה:) מי שדעתו שפילה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות ובזה מסיים (המד"ר) אבל לכשתטוב ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ וגו' עולה וכליל שיקרוב קרבן עולה בפועל לכפר על הרהור הלב דגאוה וזה כוונת תי' של (המ"ת) זאת תורת העולה שמעלה א"ע לפני. הוא העולה על מוקדה שיתבער לגמרי מדת הגאוה מן הלב לא מינה ולא מקצתה, ולכן פתיחת הסדר צו את אהרן דייקא על ידו נכתב פרשה זו:

צו את אהרן. במ"ת (הנז') מה עסקו של אהרן כאן ישראל מקריבין ואהרן נזכר כו' זאת תורת העולה כל מי שמעלה עצמו סופו לילך באש כו' והאריך במד' בגנות הגאוה והגאים עד דמסיק וישראל על שעשו עצמם נבזים ושפלים כו' מתנחמים ונגאלים באש. וקושיתו אינו מובן הא צו את בני ישראל נאמר על הבאת הקרבן משל ציבור וכאן מדבר מההקרבה שנמסר לאהרן, וגם תירוצו אינו מובן. אך כונת קושיתו כיון שדין העולה כבר נכתב בפ' ויקרא ושם לא נזכר ציווי לאהרן שיקריב העולה. ובמ"ר נמי מקשה (ר"פ זו) מתחלת הס' ועד כאן כ' וערכו וגו' וזרקו וגו' ונתנו בני אהרן וגו' ולמה כ' כאן צו את אהרן. ותי' שהי' ע"י תפלת משה. והתנחומא מתרץ דכאן אינו מדבר מתורת העולה שכבר הוזכר. רק זאת תורת העולה על מוקדה שהמתגאה נופל באש. ופגם זה לא נתקן רק ע"י אהרן דכ' ואהרן מה היא כי תלינו עליו, שקרח טען כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה'. וזה אמת. שאל"כ לא הי' התורה כותבת דברי בואי שאמר קרח. וכעין שדקדק במדרש (תנחומא ר"פ תולדות) מה שכ' התורה דברי בדאי בשביל השלום אף שאינו שקר שהשבטים אמרו כן בשם יעקב. אך התורה אינה כותבת דברי בדאי שאומר מי רק משה השיבו שאמת שכל העדה כלם קדושים. אך אהרן מה הוא שאהרן אינו יודע כלל ממעלתו וקדושתו. רק שה' בחר בו בבחירתו. והיא בעצמו מה הוא ומטעם זה נבחר אהרן להקדישו קודש הקדשים. והוא יוכל לתקן כל קלקול הנחש. ששורש הקלקול הי' בגיאות כמש"נ והייתם כאלקים. ונסתעף ממה שה' גאות לבש. ועי"ז נסתעף בקליפה מלכון קדמאין כמ"ש האריז"ל (ונת' כ"פ) ובשבת שנדרש (רסא"ר) מש"נ ואיזה מקום מנוחתו על יום השבת וכ' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' שבשבת נעשה האדם עני ונכה רוח. דשבת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרת בהו (זח"ב רד א') שזוכה הישראל לקדושת ג' האבות ויעקב רזא דאבהן כללא דלהון (זח"א רז א') ומדתו העניות כמש"א קטונתי מכל החסדים וגו' ואמר מאין יבא עזרי (כמ"ש ב"ר ר"פ ויצא) וכ"מ שנזכר דל עני ואביון בישראל הכתוב מדבר (כמ"ש ב"ר פ' ע"א) ויום השביעי דא תורה שבעל פה ואיהו יום שביעי (זח"א מז ב') וכמו"ש מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ותורה שבעל פה נמשל למים שמניחין מקום גבוה כו' וקאי על תורה שבעל פה שכן נדרש הוי כל צמא לכו למים וכש"נ לקראת צמא התיו מים נדרש על התלמודים (כמ"ש תענית ז.) והיינו תורה שבעל פה. דתורה שבכתב כרוכה ומונחת כל הרוצה יבוא וילמוד (כמ"ש קידושין סו.) וזה הענין דכ' פ' תרומת הדשן בתורת העולה. אף שעיקר הדשן שהי' לפעמים כש' כור (כמ"ש חולין צ:) הי' מקרבנות המרובין שלמים ועולות נדבה. אך הענין דאי' (סוטה ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער והקשו בתוס' למה לא חשבו האי במשנת חלק. דתחה"מ ועוה"ב א' היא וכמ"ש בגמרא שם הו כפר בתחה"מ כו' ואמרנו (ונת' פרה מ"ה) שבודאי כל ישראל חיין לעולם הבא, רק על ידי השי"ת שמחי' אותם. והם כברי' חדשה על דרך מ"ש (סנהדרין צא:) דלא הוה חיי דהוה לכ"ש, אך להיות עפרו ננער. היינו שיהי' המיתה רק כשינה ויקוצה עדמ"ש (סוטה כא.) בשכבך תשמור עליך זו מיתה. והקיצות היא תשיחך לעולם הבא. זה זוכה רק מי שנעשה שכן לעפר בחייו. שדומה כעפר בעיניו. וע"ז מורה תרומת הדשן, וזהו שייכות מצות תרומת הדשן לזאת תורת העולה על מוקדה. שרמז בזה שהמתגאה נופל באש. וישראל שהם נבזים ושפלים מתנחמין באש. וזה דזוכה להיות עפרו ננער, וע"י שמירת שבת מי שזוכה לזה יכול להגיע למדת ענוה והמיתה רק כשינה, והקיצות היא תשיחך:

וידבר ה' אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו יש לרמוז בזה כי הר"ת של "צו "את "אהרן "ואת "בניו "לאמר עולין בגימ' ק"ל כמנין ה' הויות שהם ה' חסדים והר"ת של "זאת "תורת "העולה "היא "העולה "על "מוקדה "על "המזבח "כל "הלילה "עד "הבוקר עולין כמנין השבת ורומז כמו שאמרנו למעלה ג"כ עפ"י מאמרם ז"ל שכל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו וע"כ אמרו שאלמלא שמרו ישראל שתי שבתו' מיד היו נגאלין שהשבת מכפרת על המעשה והטעם עיין למעלה ושבת הגדול שהוא מעולם הבינה עול' המחשבה מכפר על המחשבה ובניסן עתידין ליגאל ולכן אלמלא שמרו אותן השתי שבתות שקודם הפסח שהם שבת הגדול ושבת שלפניו מיד היו נגאלין ולזה קורין לעולם פ' צו קודם הפסח והסי' פקדו ופסחו לרמוז שכמו שהקרבנות מכפרין על המחשבה והמעשה כן השבת מכפרת ועיין כל זה למעלה באריכות וזה רומז כאן ג"כ שר"ת של זאת וכו' עולי' כמנין השבת לרמוז שהשבת מכפר כמו הקרבנות והר"ת של צו וכו' עולין כמנין ה' הויות כדלעיל בסמוך לרמוז שע"י שמירת שבת אנו ממשיכין על הכנ"י הה' הויות החסדים וגמר אומר ואש המזבח תוקד בו שרומז שהגם שבשבת אנו מצווים על הבערת אש שלא לעורר כוחות הדינין ואשו של גהינם כידוע אבל אש של המזבח אדרבה מצוה היא להבעירו אפילו בשבת שזה האש הוא משורש גבוה וממקום קדוש הוא ומוסיף אומץ בקדושה.