וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר׃
פרי צדיק
ופשט את בגדיו וגו' והוציא את הדשן וגו'. ובגמרא (שבת קי"ד רע"א) אמר ר"י מנין לשינוי בגדים מה"ת שנאמר ופשט וגו' ותנא דבר"י למדך תורה ד"א בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו ופירש"י שלא ימאסו בגדיו החשובין שעובד בהן עבודת אכילה ושתי' כגון קיטור וניסוך, ולפ"ז צריך להבין למה כינה עבודה חשובה למוזג כוס שרומז על הניסוך. ולא אמר אל יערוך לחם לרבו שהוא קיטור הקרבנות עדמש"נ לחמי לאישי, וכעין מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג ז ב) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, אך מצינו לשון זה גם כן בשאר מצות כמו במצות סוכה (סוכה כח:) לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון של מים על פניו וגם שם צריך טעם לזה דנמשלה מצות סוכה למזיגת הכוס גם מה שפירש"י שלא ימאסו בגדיו החשובין כו' צריך להבין, דלמה ציותה התורה ופשט להוצאת הדשן, ולא ציותה כן בתרומת הדשן שיוכל נמי ללכלך בגדיו החשובין, גם למה המשילו הוצאת הדשן לבישול קדירה, גם יש להבין למה לא יהיה מצות שינוי בגדים אף בחול כשעושה מצוה שמתפלל ומניח תפילין, והמהרש"א ז"ל פי' המשל על שינוי בגדים דשבת שבישל בהם בע"ש להכנת שבת, שישנה כשבא למזוג כוס קידוש, אך גם לפי' קשה הא מצות שינוי בגדים דשבת כל היום ולא בשעת קידוש דוקא ובגמרא (שבת קיט.) מפורש ר"ח מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא וכו' ר' ינאי לביש מאני' למעלי שבתא הרי דשינוי בגדים תיכף בכניסת שבת ולא לקידוש דוקא, והנה רש"י ז"ל בפי' החומש כ' אין זה חובה אלא ד"א וכו' והביא תדב"י והוא פל"א דמנ"ל לרש"י ז"ל הוא שאינו חובה ועכ"פ מצוה כיון שנכתב מפורש בתורה בציווי ופשט. ויכול להיות שאינו מעכב. והמציינים ציינו תו"כ אך בתו"כ ליתא רק בגדים פחותין מהן (וב"ה בגמרא יומא כג:) ואין ראיה מזה שאינו חובה או מצוה עכ"פ. אך הענין על פי מ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (לג ב) אחותי רעייתי ולית רעייתי אלא פרנסתי דבה מתקנין מאכלין דקרבנין דמלכא כו' בנהמא דאוריי' דאתמר בה לחמי בלחמי בימינא ובחמרא דאיהו יינא דאורייתא משמאלא, והמכוון על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג רעא ב) ודא נהמא בלחמי בימינא שכן כ' מימינו אש דת למו, ובתיקונים (הקדמה ט ע"ב) כד אתנטלת מחסד אתקריאת תורה שבכתב דאיהו מימינו אש דת למו וכד אתנטלת מגבורה אתקריאת תורה שבעל פה כו' תורה שבעל פה מפי הגבורה נתנה ותמן גבורים עומדים בפרץ, וכ"כ (תי' כ"א לה א) דאורייתא דבכתב כו' מימינו אתיהובת ומשמאלא אורייתא דבעל פה דאיהו נוקבא. וכמ"ש בפתח אליהו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, וכ"כ בזוהר הקדוש (תרומה קסז א') יהי אור דא אור קדמאה דאיהי ימינא ויהי אור דמימינא נפק שמאלא שהתורה שבעל פה שורשה מתורה שבכתב שמשא אנהיר לסיהרא, (ונת' במ"א) ואיתא בזוהר הקדוש (שם קסו א') שמפרש נר מצוה השרגא והפתילה והשמן בלא אור. והתורה אור הוא כשלהבת ע"ש באורך ובגמרא (סוטה כא.) מפורש מה נר מאיר לפי שעה אף מצוה מאירה לפי שעה. וכבר אמרנו שאין זה סתירה, דבכל מצוה המעשה גולמיות הוא רק כמו מנורה ופתילה ושמן ובלא שלהבת אינו כלום, וזהו נר מצוה, אך בכל מצוה יש תורה אור דהוא המכוון לש"ש כאשר צוני ה"א שמברכין ע"ז אשר קדשנו במצותיו, קודש עלאה חכמה, והיא התורה אור שבמצוה, והיא מאיר רק לפי שעה כמ"ש בגמרא. ובתורה דהלימוד הוא מתרי"ג מצות הוא גם כן רק שרגא ופתילה ושמן בלי אור. אך המכוון שבד"ת הוא יפתח לבנו בתורתו והאר עננו בתורתך. שנראה ממ"ה עומד עליו הוא תורה אור, והתורה אור שבלימוד התורה מאירה לעולם, והנה מעשה המצות בפועל הם נקראים מעשה ידיו של הקב"ה גם כן כמו שאמרנו כ"פ במש"נ בפיך ובלבבך לעשותו ולא כ' במעשיך שגמר המעשה היא גם כן מהשי"ת וכמ"ש (כתובות ה.) ואלו במעשה ידיהם של צדיקים כ' כוננו ידיך, וכן ומעשה ידיו וכו' מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע וכו' והיינו דהמעשה בפועל היא ע"י שהקב"ה לבן של ישראל כמ"ש (שהש"ר ה' ב', אכן מצינו שהקב"ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וחלקי א' לעולם. וז"ש ברע"מ (זח"ג קכג ב) התורה והמצוה דאינון בן ובת, והיינו דאות ו' אקרי אות אמת כמ"ש (זה"ק ר"פ ויקרא) אמת זו תורה כמ"ש (ברכות ה:). ה' מצוה. דהמצוה הוא ע"י שהשי"ת לבן של ישראל אני ה' שוכן בתוך בני ישראל והוא ה' תתאה, וזש"נ ובלבבך לעשותו: