כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֮ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכָל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֧יאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל נְדָבָ֖ה לַיהוָֽה׃ (פ)
מאור ושמש
כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם וכו' הביאו בני ישראל נדבה לה' הנה הכתוב הזה נראה כולו מיותר שהרי כבר פרט הכתוב נדבת כולם כמו שנאמ' ויבאו כל איש אשר נשאו וכו' כל נדיב לב הביאו וכל יותר הכתובים אשר נפרט כל פרטי נדבתם למה לי כל זה הפסוק כל איש ואשה וכו' הביאו בני ישראל נדבה לה' ונראה לפרש ע"פ פשוטו כי אמרו חז"ל האומר על קן צפור יגיע רחמיך ועל הטוב יזכר שמך משתקין אותו כי עושה מדותיו של הקב"ה רחמנות ואינם אלא גזירות וגם איתא בגמרא לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי והקב"ה גזר עלי ר"ל כי יש כמה עבירות אשר גם בעיני אדם מאוס בטבע לא ידמה בעיני אדם אשר אינו עושה הדבר הזה מחמת שהוא מאוס בעיניו רק צריך לשבר הטבע ויראה שיעשה רק מחמת גזירת המלך לעבדיו וכן כמה מצות שהשכל מחייבם לעשותם לא יעשה מחמת שהשכל מחייבם רק יעשה הכל מחמת ציות הבורא ב"ה שגזר כך כאדון על עבדיו וע' לעיל בפ' משפטים מזה הענין זהו בעסק כל המצות אבל במצות צדקה צריך לעבוד ה' בהפך ממדריגה הנ"ל כי הנה טבע האדם לאהוב הרבה הממון ולרדוף אחר הממון ומכ"ש שלא לחסרו דהיינו לפזרו לצדקה הוא נגד הטבע ע"כ צותה התורה במצות הצדקה לא ירע לבבך בתתך לו כי טבע ב"א שמיצר בחסרון ממונו ע"כ צריך האדם לשבר עצמו שלא ירע לבבו רק יתן באהבה וזהו קשה מאד אבל יש עוד מדריגה גדולה בצדקה אצל יחידי סגולה שממש מצפים בכל רגע מתי יבוא לידם איזה עני או שאר גמילות חסדים לעשות וכשהקב"ה מזמין להם איזה דבר לעשו' צדקה אזי יש להם שמחה גדולה מאד כאלו ה' נתן להם איזה מתנה טובה וכן איתא בזוה"ק שהמסכנא הוא דורן לבעה"ב כי באמת היא למי שחנן ה' לו דעה ובינה מבין זאת בשכלו כל מה שנותן צדקה וגמילת חסד הוא מתנה לו מאת הש"ית שזיכה אותו במתנה זו להאכיל עניים ולהלביש ערומים ולהכניס כלות ויתומים לחופה ומשבח ומפאר להבורא ית"ש שזיכה אותו במצות אלו וזהו פי' הפסוק הנ"ל שכך נתנו בני ישראל נדבתם למשכן בשמחה ובטוב לב שחשבו להקב"ה לנדבה להם שזיכה אותם במצוה זו וזהו הביאו בני ישראל נדבה לה' ר"ל שחשבו זאת לנדבה לקב"ה שזיכה אותם בכך.