הַ֥לְלוּ יָ֨הּ ׀ אַשְׁרֵי־אִ֭ישׁ יָרֵ֣א אֶת־יְהוָ֑ה בְּ֝מִצְוֺתָ֗יו חָפֵ֥ץ מְאֹֽד׃
תפארת שלמה
אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאד. פי' כי מר"ה עד יום שמיני עצרת האדם הוא מתירא מאימת הדין. ועתה ביום השמיני עצרת מתעורר בכל אדם מדת האהבה. ועינינו הרואות כי במצותיו חפץ מאד. והעיקר הוא קיום המצות. הרמב"ן פ' אמור כתב בפ' ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר הדר באילנו כו' אבל בשמיני אינו צריך כי הוא עצמו הדר וכו' להבין דבריו אשר קשה להולמן. הנראה לרמז בזה כי ביום הראשון צריך האדם לעשות הכנה באתערותא דלתתא כמ"ש ולקחתם לכם. אך כאשר יוגמר ז' הימים. אז מתעורר למעלה כביכול הוא בעצמו הדר. הוד והדר פעלו. הדר הוא לכל חסידיו. וזהו הרמז בגמ' פרי עץ הדר זהו אתרוג הדר באילנו משנה לשנה. לפי מה שאמרו חכז"ל האדם נמשל לעץ השדה. וזה הדר באילנו הקב"ה מאציל מקדושתו ושורה על האדם משנה לשנה. כמ"שא עיני ד' אלהיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה והבן:
פרי צדיק
אשרי איש ירא את ה'. במדרש (שוח"ט תהלים) זש"ה שקר החן וכו' כמה עשה אברהם ולא נתהלל אלא שהיה ירא לפניו שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וכו' ולמה אשריו שלא עשה המצות באנגריא אלא בשמחה, וכו' והיינו על פי מ"ש (ירושלמי פ' הרואה הובא בתוס' סוטה כב:) אהוב שאם באת לשנוא דע שאין אוהב שונא הוי ירא שאם באת לבעוט דע שאין ירא בועט, שלכבוש היצר הרע מועיל היראה, כמ"ש (ברכות כח:) שיהא מורא שמים עליכם כמורא בו"ד, ותלמידיו אמרו שיש מורא יותר (ובריש שו"ע או"ח) כשישים אל לבו שממ"ה עומד עליו מיד יגיע אליו היראה, וזה כובש יצרו באנגריא והנה אברהם אבינו מדתו האהבה כמש"נ אברהם אוהבי ומזה יצא פסולת ישמעאל אהבת זרים, ויצחק שמדתו פחד יצחק גבורה עלאה, יצא ממנו פסולת עשו קנאה ורציחה, ואשריו יעקב שכליל משני המדות אהבה ויראה, וזש"נ אשרי איש ירא את ה' ומ"מ במצותיו חפץ מאד שלא יעשה את המצות באנגריא כעבד העובד את מלכו מיראה רק מאהבה, ומ"ש במדרש שלא נקרא אברהם יר"א עד העקידה אמרנו על פי מ"ש בשם הרה"ק מרימנוב זצוקל"ה עמש"נ וישלח אברהם את ידו כי אברהם אבינו נזדככו איבריו כל כך שלא היו יכולים לעשות דבר שהוא נגד רצון השי"ת וכאן שלא היה באמת רצון השי"ת לשחוט את יצחק לא רצה ידו לקח את המאכלת עד ששלחה אברהם אבינו בע"כ, וכ"ז מפני שא"א היה ירא לנפשו אולי זאת הוא מצד נגיעת עצמו אהבת בנו ולא מצד שהוא היפוך רצון העליון, ולכן נתברר בהעקידה במדת היראה, וכעי"ז מצינו בגמרא (גיטין לז:) ברכה שהחזיר לו חוב בשביעות ואמר משמט אני והי' רבה עצב ומזה הבינו שעוד לא נגמר המצוה בזה עד שיאמר הבע"ח אף על פי כן דאם לא כן אדרבה היה רבה שמח בקיום המצוה, גבור בארץ יהיה זרעו שעל ידי זה זכה שמטתו שלימה שאף בזרעו לא נמצא פסולת ומדתו אמת ושפת אמת תכון לעד, דור ישרים יבורך שיזכו אחר כך לישר הלב כסיל שיהיה גם כן טוב, וישרים לשמחה (כמ"ש תענית טו.) ואף דצדיקים לאורה ויש להם מלחמה לכבוש היצר הרע מכל מקום כ' אור צדיקים ישמח, שאחר כך זוכין לישרי לב שמחה, לישר הלב, ואחר שנולד יעקב אבינו גם אברהם ויצחק נקראו ישראל (ב"ר ר"פ תולדות) שגם מטתן שלימה דישמעאל ועשו אינם מזרעם כמ"ש (נדרים לא.) ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, ובשבת ש' רזא דג' אבהן בת מתעטרא בהו (זח"ב ר"ד ע"א) שזוכין לג' קדושת האבות, ובסעודה זו זוכין לקדושת יעקב אבינו וזוכין לקדושה זו:
תפארת שלמה
(בחי' יעקב) אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאד. להבין כוונת הכתוב כי לכאורה הוא ב' ענינים כי מי שהוא ירא מאד הנה יירא ויבוש מלעשות מצותיו כי אומר מה אני ומה חיי ומי אנכי כי אזכה להתקרב אל ד' לעשות מצותיו. אולם הנה זה מלמדנו הכתוב שיהי' כל מעשי האדם בהשכל וחכמה ובזמנים חלוקים לא להשתמש בשניהם כאחד אם אמנם כי צריך האדם להתגבר על עצמו ביראת ד' ולהתוודות על פשעיו ולבכות במר נפשו. אך זה לא בכל עת ולא זו העת בשעת תורה ותפלה כי בשעת תורה ותפלה צריך להיות בשמחה ואהבה. וע"ז נאמר סור מרע ועשה טוב בשעת עשיית המצוה אין לזכור העבירה. עשה דוחה ל"ת. פי' המצוה דוחה העבירה. כי אם בשעת המצוה יזכור חטאיו אז יתרשל ויבוש מעשות את המצוה וזהו מעשה היצר לבלבל את האדם בעת התפלה בעצבות עוונותיו אך לזה לפקוד ולשוב על עוונותיו צריך זמן בפ"ע בקומו בחצות לילה או קודם אור הבקר אך אז ישוב אל לבבו כל הימים אשר עברו בהשער בנפשו גודל פחדו והדר גאונו ואז יתוודה במר נפשו מקירות לבו. ואח"כ יתעורר מעפרו ויקום אל התורה והתפלה להתעודד בשמחה וקול זמרה וע"ז נאמר עבדו את ד' בשמחה. וכזה הי' ענין יעקב אבינו ע"ה כאשר צותה עליו רבקה ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. רבקה רומז לשכינה הקדושה כמבואר בזוה"ק. והשכינה צוותה לעשות מצות ומעש"ט הם המטעמים ויעקב הוא רמז לכנ"י והי' ירא אולי ימשני אבי במעשי הרעים פן אהי' כמתעתע והבאתי עלי קללה. אך השכינה צוותה עליו לך ועשה ואל תירא כי עתה אין הזמן לפשפש במעשים בעת עשיית המצוה ועלי קללתך בני. אך עשה מטעמים לאביך. נחת רוח לפני ד' באהבה וזה כאשר אהב. וז"ש הכתוב אשרי האיש ירא את ד' ביראה ואעפ"כ במצותיו חפץ מאד בשעת עשיית המצות חפץ מאד לעשותם באהבה עזה: