לְ֭עוֹלָם לֹא־אֶשְׁכַּ֣ח פִּקּוּדֶ֑יךָ כִּ֥י בָ֝֗ם חִיִּיתָֽנִי׃
תפארת שלמה
(תהלים קיט) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. דהנה יש לבאר מה שמצינו שהתורה נקראת תורת חיים כמבו' בשמ"ע בברכת שים שלום כי באור פניך נתת לנו תורת חיים כו' חיים הם למוצאיהם. דהנה מצינו בגמ' (שבת דף פח ע"ב). אמר ר"י בן לוי כל דיבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו כיון שבדבור אחד יצאה נשמתן דיבור שני היכן קבלו הוריד הקב"ה טל שעתיד להחיות בו מתים וכו' וכן הוא במד"ר פ' יתרו. שאלו ישראל שיראו כבודו וישמעו קולו וכו' ולא הי' בהם כח לעמוד וכיון שבא לסיני ונגלה עליהם פרחה נשמתן שנאמר נפשי יצאה בדברו אבל התורה בקשה עליהם רחמים וכו' מיד חזרה נשמתן שנאמר תורת ד' תמימה משיבת נפש. וכן הוא בגמ' טל תורה מחייהו. דהנה עיקר קבלת התורה ומצות הוא מסירות נפש על קדוש השם כמו שדרשו רז"ל בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י כי אני ד' מקדשכם. שמתחלה צריך האדם לקבל עליו עומ"ש במסירות נפש ואח"כ באה הקדושה על בנ"י וזהו אני ד' מקדשכם. ולזה אחר שאנו אומרים הקדושה נעריצך ונקדישך כו' אתה קדוש וכו' אתה חונן לאדם דעת וכו' השיבנו אבינו לתורתך וכו'. ודברים אלו מבוארים בק"ש ואהבת את ד' אלהיך כו' בכל לבבך ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך ואח"כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך אז יהיו נחקקים דברי תורה על לבב בנ"י ואם לא הד"ת אינם בלבבם רק משפה ולחוץ כמצות אנשים מלומדה. ולזה בקבלת התורה שהיו צריכין שיהיו ד"ת דבריו חיים וקיימים בהם לעולם הוצרכו ישראל לצאת נשמתן מהם. וזה הי' הקידוש השם שלהם שפסקה זוהמתן מהם ובמחשבה לבד יצאה נשמתם והחזירו הפקדון לבעלים. וזה כוונת הגמ' אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' ואח"כ נמשך לדור המדבר חיות חדש מחיות התורה. וז"ל המקדש מלך פ' קדושים שידוע שעיקר החיות הפנימי של האדם הוא מצד בחינת החכמה. ואומר החכמה תחי' בעליה שהיא התורה ולכן חכם נקרא איש חי להיות שהתורה היא חיות הפנימית וכל עוד שהאדם עוסק בתורה הוא חי בעצם ובלתי התורה אין לו חיים כי בעסק התורה הוא גורם קיום יסוד אבא שהוא חי בתוך הזעיר וכו'. ולדברינו זה הוא ע"י קיום כוונת מסירות נפש דוקא. ולזה אנו אומרים באמת ויציב לאחר ק"ש ודבריו חיים וקימים שהם קיימים באדם ונקבע בלבו ולזה כוונו בלשון אין התורה מתקיימת אלא במי כו' דהיינו שיהיו קיימים לעד ולעולמי עולמים ולזה נכתב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך היינו כנ"ל וכן אנו אומרים בתפלת מעריב כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה לכן ר"ע הי' ראוי ליתן התורה על ידו. שכל ימיו הי' הולך במסירות נפש כמ"ש כל ימי הייתי וכו' ולכן התורה שבע"פ ניתן על ידו וכולהו סתימאי אליבא דר"ע. אליבא היינו כמ"ש לעיל ואהבת וכו' והיו הדברים האלה זה הי' על לבו דר"ע שהי' לבו כמעיין המתגבר כמ"ש (בזוהר פ' יתרו דף פו ע"ב) דכד אנו קיימין קמי' דר"ש מבועין דלבא פתיחין לכל עיבר וכלא מתגליא ע"כ. ומ"ש סתימאי. הוא כמ"ש ובסתום חכמה תודיעני שיש עולם שנקרא חכמה סתימאי והחכמה תחי' את בעלי'. לדוד אליך ד' נפשי אשא וכו' דרכיך ד' הודיעני אורחותיך למדני. הדריכני ולמדני כנ"ל. וזהו נדבת פי רצה נא ד' ומשפטיך למדני נפשי בכפי תמיד כו' הוא ג"כ מסירות נפש עי"ז תורתך לא שכחתי. וזה המבואר בגמ' אותן המצות שישראל נתנו נפשם עליהם עדיין הם עושין בשמחה. ולזה אנו אומרים אלהי נשמה וכו' אחר ברכת התורה. ולהבין הדברים שיש באדם נפש רוח ונשמה וכו' וזהו לפי עבודת האדם כמו שאנו רואים בשעה שהאדם ישן החיות שלו הוא מצומצם מאד וכשניעור החיות שלו הוא בהרחבה כן הוא בנפש רוח ונשמה כמבואר בזוהר משפטים זכה יתיר וכו' וזהו הפי' בזוהר שינתא בחוריהון וכשאדם לומד ואומר ברכת התורה אזי משיג הנשמה שהתורה היא נשמת בנ"י כמבואר בספרים הקדושים ולזה אי אפשר להשיג הנשמה רק אחר ברכת התורה ולזה אומרים אלהי נשמה אחר ברכת התורה. ובזה י"ל דברי רש"י ז"ל ויסעו מרפידים וכו' ופרש"י מה ביאתן להר סיני בתשובה וכו' דהנה בפ' התשובה כתי' ושבת עד ד' אלהיך ושמעת בקולו וכו' בכל לבבך ובכל נפשך וכו' ולבסוף כתי' כי תשמע בקול ד' אלהיך בכל לבבך וכו' כי תשוב כו' בכל לבבך ובכל נפשך. הנה לא מצינו בשום מקום שלתשובה צריך להיות מס"נ. אך הכתוב מדבר שבאם הרצון של בנ"י לזכות למתן תורה מחדש ולשמוע בקול ד' אלהיך כמו במ"ת וכמו שפרש"י על פסוק ישקני מנשיקות פיהו. ולזה צריך מסירות נפש דוקא וזהו כוונת רש"י על ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד היינו שכל ישראל הי' בלבבם כוונת אחד היינו הק"ש בכל לבבך וזהו הפי' רש"י מה ביאתן להר סיני בתשובה אף נסיעתם מרפידים בתשובה היינו כנ"ל במס"נ. וז"ש לצאת בנ"י ממצרים היינו במסירות נפש ביום הזה באו מדבר סיני. וזהו בכל דור ודור כו'. וזה פי' הפ' שהתחלנו לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. שהחיות של דוד המלך ע"ה הי' מטל התורה ולזה לא שלטה בו כלל השכחה. כן יקוים בכל ישראל אמן: ומשה עלה אל האלהים וכו' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבנ"י. יבואר עפ"י מ"ש כבר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. לשמה אותיות למש"ה. כי מתעורר בו כוחו של משה להיותו מסייע לכל הבאים ליטהר בבחי' עיבור נשמה כידוע. וזהו שאמר ר' יוסף לא תתני ענווה דאיכא אנא. דלכאו' יפלא איזהו מדת ענווה להתפאר בזה. רק מצינו כי ר"י לא רצה לקבל הנשיאות ונתן אותה לרבה כמ"ש במס' הוריות בסופו כל כ"ב שנה שמלך רבה ר"י אומנא לביתי' לא קרא. עיי' בע"י הפי' בזה ודו"ק. וזה שרמזו בגמ' ר' יוסף הוה סיני ורבה עוקר הרים. בחי' סיני הוא מדת הענווה לכן הי' נתעבר בו נשמת משרע"ה. וז"ש לא תתני ענוה דאיכא אנא פי' שיש בי כחו של משה רבינו עליו השלום המסייעני לזה. וז"פ ומשה עלה כו' כה תאמר אל בית יעקב פי' אף שמשה עלה למעלה עודנו כחו מתנוצץ לכל הלומדים לשמה. וזה הפי' כה תאמר עודנו כחו מדבר עמהם: