שו"ת על בראשית לב:ד

והנה במה שהבאתי למעלה דברי המלמ"ל דכל דכתב סתם דלא יאכל וכדומה אף איסור דרבנן בכלל הראה לי תלמידי החריף מוה' יוסף ני' נכד הרב מאוהעל ז"ל במ"ש הפרמ"ג סי' כ"ח דספק טריפה אף לשיטת הרמב"ם דאינו רק מדרבנן מכל מקום א"צ כיסוי דהא כתיב אשר יאכל והרי מכל מקום אינו נאכל וע"ז הקשה מהא דאמרו בחולין דף כ"ז מיתבי השוחט וכו' הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה נחירתו זו היא שחיטתו לבעי כיסוי והרי כיון דמדרבנן צריך שחיטה שוב לא קרינן ביה אשר יאכל. והשבתי בתכ"ד דז"א דע"כ לא כייל המלמ"ל רק במקום דנוכל לומר דעכ"פ התורה לא איירי במה דאסור מדרבנן ונוכל לומר דגם איסור דרבנן בכלל והתורה לא הצריכה כיסוי רק בודאי כשר ולא בספק טריפה וכדומה אבל כאן הרי התורה אצרכה כיסוי בעוף והרי מה"ת ע"כ לא הי' שחיטה רק נחירה לעוף וע"ז הצריכה התורה כיסוי דאל"כ הי' לה להתורה לבאר דדוקא אם עשה מעשה שחיטה מה שא"צ כלל לעשות הוא דבעי כסוי וע"כ דהתורה הצריכה כסוי למה שצריך לעשות בעוף דהיינו נחירה ונחירתו זו היא שחיטתו ואם כן הרי ע"ז הצריכה תורה כיסוי והיאך אפשר דנוחר פטור מכסוי. ומה יקר בזה לשון רש"י שכתב לבעי כסוי דהא כתיבא כסוי אנחירה דידיה ומה"ת למפטריה ולכאורה כל דבריו מיותרים דמה בעי רש"י בכ"ז. ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר קושיתו היא דהא ע"ז הצריכה תורה כסוי וא"כ למה יפטור נוחר מכסוי ודוק. שוב ראיתי במלמ"ל פ"ז מתרומות שרמז לש"ס הלז דמזה ראיה דדרבנן אינו מועיל לעשותו תורה ובמחכת"ה הדברים ברורים כמ"ש ודוק. והנה במ"ש התוס' בחולין דף י"א בד"ה וכ"ת דבדקינן ליה שכתבו דשמא קסבר שמה התראה והקשה אותי בשנת תרי"ז ג' וישלח תלמידי המופלג מוה' ניסן זיס ני' דלפמ"ש התוס' בכתובות דף ט"ו ד"ה וספק דאף למ"ד ה"ס שמה התראה מכל מקום כל שאינו יודע בעצמו אי יבא לידי איסור ודאי ל"ח התראת ספק א"כ כאן להס"ד דלא אזלינן בתר רובא הא א"י דשמא זה שרוצה להרוג הוא טריפה ופטור והשבתי דזה אינו דניהו דלהס"ד לא אזלינן בתר רובא היינו שהרוב לא נחשב כודאי ואינו רק ספק כמ"ש השיטה בב"מ דף ז' דאותו ספק התורה התירה ולהס"ד אינו רק ספק גרידא אבל עכ"פ כל שספק לו שמא אינו טריפה ונוטה יותר שהוא אינו טריפה מצד הרוב פשיטא דלא היה לו להרגו ואטו טריפה מותר להרוג רק דאינו חייב מיתה וא"כ עכ"פ שפיר שמה התראה דהא יש רוב ועכ"פ התראת ספק הוה והוא לא הי' לו להרוג וז"ב. ועיין בירושלמי בפסחים דאמרו דהקדישו לאחר שעה חמישית אינו מוקדש ותרומתו תרומה דטהור הוא מה"ת ועיין בשלום ירושלים שהקשה מכאן למ"ש הפר"ח דכל דמדרבנן אינו ראוי לא מקרי ראוי וכמ"ש המלמ"ל בפ"ח מתרומות לפענ"ד יש לחלק בין אם הוא איסור בפ"ע מדרבנן ובין אם הוא רק סייג וגדר שלא ליגע בשל תורה שאם הוא מחמת סייג פשיטא דאין לחשבו כדאורייתא ובחמץ אינו רק משום סייג

והנה ביום ד' וישלח תרי"ד הגיעני שו"ת מתלמידי החריף מוה' סענדר שארשטיין ובתוך חידושיו כתב תמיה גדולה על המהר"ם לובלין בחידושיו לחולין כ"ח דמה משני בנזיר כ"ח אין שחיטה לעוף מה"ת הא מכי תבר שדרה ומפרקת הוה טריפה עכ"פ וכתב די"ל דלפי המסקנא אף טריפה לא הוה דהכל בא בב"א כיון דמולק מן העורף וחותך הסימנים הוה בב"א יעו"ש וע"ז תמה מעלתו מדברי התוס' בדף כ' ד"ה לא שכתבו דבפ' התכלת ל"ד נבלה רק טריפה והרי דלפי המסקנא הוה טריפה עכ"פ הנה הפלאה זו א"י מהו דבאמת התוס' חולקים בזה על סברא זו וס"ל דהו"ל טריפה אבל הסוגיא דנזיר א"ש דס"ל כסברא זו דלא הוה נבלה ולא טריפה וגם התוס' בנזיר כ"ח ס"ל כן ועשו"ת בית יעקב סי' קס"ב ובחידושי הרשב"א ובבאר יעקב סי' כ"ז האריך בזה והנה מ"ש מעלתו ליישב דברי המהרש"א בחולין צ' תוס' ד"ה קדשים שהקשה הא דהותר מליקה לגבוה אף דאינו מן המותר לישראל משום דהותר לכהנים ותמה השעה"מ פ"ח ממ"א הא כשם דחלב ודם מצותו בכך גם מליקה מצותו בכך וגם מה זה שתירץ דהותר לכהנים הא אמרו בש"ס חולין דף ק"כ דשאני כהנים דמשלחן גבוה קזכו והנה ע"ז חידש דבאמת מצות מליקה הוא אף מחזיר סימנים לאחורי עורף ומבואר במהר"ם לובלין שם דאם החזיר הסימנים אחורי עורף אינו רק טריפה למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה ולמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אינו אף טריפה כשהחזיר ולפ"ז שפיר הקשה המהרש"א ממליקה בלא החזיר סימנים דל"ש לומר שמצותו בכך דהא הי' מקום להחזיר סימנים לאחורי עורף ואף בזה מקרי מליקה וא"כ לא הי' רק טריפה ולא שייך לומר שמצותו בכך ולפ"ז יישב המהרש"א שפיר דמותר לכהנים דאף דשאני כהנים דמשלחן גבוה קזכו הא ע"כ לא אמרינן זאת רק למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת והוה נבלה אבל למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת לא משכחת לה שתהי' נבלה כלל ולא קשה כלל קושית הש"ס בחולין דהותר מכללו אצל מליקה ולא צריך לחידוש הש"ס דמשלחן גבוה קזכו וקושית המהרש"א אינו רק למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת דאז ל"ש שמצותו בכך דלמ"ד יש שחיטה לא משכחת בכשרות כלל והנה אף שדבר חכמה אמר מ"מ אינו נכון דמ"ש הקושיא הוא דל"ש מצותו בכך דעכ"פ הי' יכול להיות מחזיר אחורי עורף דז"א דמ"מ ע"כ מצותו בכך דבאמת למה מצות מליקה לכתחלה בלי החזרת סימנים ע"כ דכך מצותו מה"ת וא"כ שייך לומר דמצותו בכך אך גוף סברתך דלא שייך מצותו בכך כיון דיכול לעשות ע"י שיחזיר סימנים אחורי עורף כבר קדמך בספר כתנות אור להפנים מאירות פ' בהעלותך יעו"ש ועיין בישועת יעקב סי' כ"ז. והנה הוגד לי קושיא בהא דאמרו במנחות דף י"ח כהנים אצטריך לי' סד"א מדאשתרי מליקה לגביהו אשתרי נמי נבילה וטריפה וע"ז הקשה הרב מוהר"ץ חיות ז"ל אבד"ק זאלקווא דא"כ שוב לא יהי' הכהנים בתורת זביחה כמו נכרי כיון דאשתרי נבלה וטריפה לגביהו וא"כ לא יהיו רשאין הכהנים לשחוט כמו נכרי והרי הכהנים כשרים לשחיטה וביוה"כ הי' כל מצות יוה"כ רק בו בלבד אף השחיטה וכדאמרו במשנה קרצו ומירק אחר על ידו והנה מלבד דל"ק דעכ"פ נבלה לא הותר כמ"ש התוס' בחולין דף כ' ושבירת השדרה והמפרקת הם במקום נחירה וא"כ עכ"פ כיון דנבלה אסור א"כ מועיל השחיטה להוציא מידי נבלה ואף אם נימא כיון דסגי בנחירה שוב הוה כמו נכרי דב"נ ג"כ נצטוה לנחור כמ"ש התוס' בחולין צ"א אך לפע"ד נראה דהנה בשחיטה יש עשה ול"ת עשה וזבחת ול"ת דנבלה וטריפה ולפ"ז ניהו דמליקה הוה טריפה והותר הלאו דנבלה אבל העשה וזבחת לא הותר ואף דבמליקה לא הי' שחיטה מ"מ הרי מליקתו זהו שחיטתו וא"כ עכ"פ נצטוו על השחיטה אך אם נימא דאין שחיטה לעוף מה"ת א"כ גם העשה ליכא אבל גם מזה אין ראי' דהרי אדרבא במליקה נצטוו עכ"פ שימלקו וזהו במקום שחיטה אף דבעוף ל"צ שחיטה ומ"מ בעי מליקה א"כ חזינן דהעשה דזביחה נצטוו ושפיר יכולים לשחוט ודו"ק היטב. והנה בשנת תרט"ז פ' משפטים שאל אותי החריף מוה' שלמה חיות נ"י בהגאון מוהר"ץ חיות ז"ל במ"ש הרמב"ם בפ"א משחיטה דעוף צריך שחיטה מה"ת משום דכתיב ושפך את דמו וע"ז הקשה דממנ"פ איך ס"ל לר"ע אם לר"ע דבקדשים איירי א"כ הי' מליקה ולא שחיטה ואי בחולין הא גם בחי' ל"צ שחיטה רק נחירה לר"ע והרמב"ם פ"ד הי"ז פסק כר"ע הנה כיוצא בזה הקשיתי על ספר התרומה הלכות שחיטה אבל המעיין בכו"פ ר"ס א' ימצא ישוב לזה ודו"ק היטב. והנה בשנת תרט"ז ב' מסעי בהיותי בטריסקאוויטץ שאל אותי עלם משכיל מטארניפאהל במ"ש הט"ז סי' כ"ז בתשובת אחיו הגאון מוהר"י ז"ל בשם השואל שהביא דברי התוס' בעירובין דף ז' שכתבו דנפסק השדרה טריפה בלי החוט דאפילו למטה מפרשות דליכא פסיקת החוט איירי ודלא כפירש"י שפירש בא"ט בר"פ דנשברה השדרה אינה טרפה אלא בפסיקת החוט וע"ז הקשה הוא דאיך אפשר לומר כן והא משנה מפורשת בדף נ"ד דנשברה השדרה ולא נפסק החוט דכשר וגם על אחי הט"ז תמוה דלמה הי' צריך לדחות דהתוס' מיירי בנחסרה חוליא ולא כתבו בפשיטות דע"כ מיירי הכי דאל"כ למה כשר בנשברה השדרה ולא נפסק החוט ובאמת שזהו תימה גדולה ואז לא הי' לי שום ספר ובבואי הביתה ועיינתי בספרים לא מצאתי בשום אחרון שיתעורר בזה ונבהלתי מאד והנה לפע"ד לחומר הנושא י"ל דבאמת הך דקתני נשברה השדרה ונפסקה החוט דפירש"י דעיקר הוא פסיקת החוט ונשברה השדרה דקתני אורחא דמלתא קתני דפסיקת החוט ע"י שבירת השדרה הוא וזהו לכאורה דחוק אמנם לכאורה היה נראה דבאמת שבירת שדרה הוא טריפות מצד עצמו ואפילו שלא במקום החוט אמנם זה דוקא כשנשברה השדרה בכח גדול שכואב לה ביותר והמופת לזה דאם נפסק החוט ע"כ שהי' בכח וכואב לה ביותר דכל שלא נפסק החוט אינו כואב לה כ"כ דהרי החוט יוצא ע"פ כל השדרה ואם נשברה ולא נפסק החוט ע"כ דלא הי' השבר גדול כ"כ ותתרפא אבל באמת שבירת השדרה הוא מצד עצמה ולכך במקום שאין שם חוט באמת טריפה מצד עצמו ומ"ש התוס' אפילו שלא במקום החוט היינו דאם נימא מחמת החוט א"כ שלא במקום החוט הי' כשר לכך כתבו אפילו שלא במקום החוט אבל באמת במקום החוט קיל דכל שלא נפסק החוט ע"כ שלא הי' השבר גדול כ"כ ולא כאיב לה הרבה ולא נתקלקל כ"כ וחוזרת להתרפא ובזה מדוקדק מה דנקט במשנה נשברה השדרה ונפסק החוט שבאמת שתי טריפות הן פסיקת החוט מצד עצמו ושבירת שדרה מצד עצמה רק דבמקום החוט ע"כ שלא הי' השבר גדול מדלא נפסק החוט ובמקום שאין חוט השדרה מצד עצמותה טריפה וזה נכון ולכך כתב דלא כפירש"י והיינו דמהמשנה עצמה אין ראיה ודו"ק ולכך רצה לחדש דבמפרקת שאין החוט הולך ע"פ כל המפרקת הוא באמת טריפה שאין ראיה מה דלא נפסק החוט שהרי רוב בשר שעמה ג"כ קיים וע"ז דחה אחי הט"ז דשם בעקירת החוליא קמיירי ובאמת שכוון האמת לאמתו שכן מבואר בש"ע סי' נ"ד ס"ד דנעקרה חוליא אחת אפילו במקום שאין צלעות טריפה והרמ"א כתב בשם הטור דאפילו הוא למטה במקום שאין פסיקת חוט השדרה הרי דדוקא בנעקרה חוליא אחת הוא דטריפה אף בלי פסיקת החוט אבל בנשברה השדרה כל שאין פסיקת החוט כשר ובזה עמדתי על מ"ש ס"ה שם נשברה השדרה ולא נפסק החוט כשר והקשה הפרי תואר דזהו משנה שא"צ והתוס' ריש א"ט כתבו דה"א או זה או זה אבל בש"ע ל"ש זאת ולפמ"ש א"ש דבא לשלול דלא נימא דשבירת השדרה טריפות מצד עצמו כמו דהבין הרב השואל הנ"ל בדברי התוס' עירובין קמ"ל כמ"ש אחי הט"ז דאין הכוונה רק בחסר חוליא דאז טריפה אף בלי פסיקת חוט משא"כ בנשברה גרידא דצריך פסיקת חוט דוקא וז"ב אברא דמה דמצוין בר"מא טור לא מצאתי בסי' נ"ד ויגעתי ומצאתי בד"מ סי' ל"ב אות ג' דכתב דמדברי הטור שם משמע דעקירת חוליא הוא דוקא במקום החוט ומדברי התוס' פ"ק דערובין מבואר דעקירת חוליא הוא אפי' למטה ממקום החוט ולפ"ז מה שמצוין טור הוא ט"ס ומצאתי בכו"פ סי' נ"ד ס"ק ב' בפלתי שהל"ח תמה על הרמ"א דמנ"ל זאת והתפאר הוא דמצא בתוס' עירובין הנ"ל דבר זה והוא לא זכר דברי הד"מ שהד"מ בעצמו הרגיש בזה ועב"ח סי' נ"ד שכתב דלכך כתב הטור הדין בסי' ל"ב ובסי' נ"ד להורות דנעקרה חוליא טריפה אף בלי פסיקת החוט ובמחכת"ה לא זכר דברי הד"מ דאדרבא הטור ס"ל דוקא בשביל החוט הוא הטריפות ועיין בכנפי יונה מה שהקשה בסי' נ"ד על העט"ז שכתב דחצי חוליא שנעקרה טריפה בשביל החוט דא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא בחולין מ"ג דאמאי לא חשיב גרגרת ומ"ש דמשום פסיק' לא קחשיב והרי חוליא ג"כ בשביל זה וכתב שגם על הד"מ סי' ל"ב יש לתמוה כן ולא ראה סוף דברי הד"מ שהביא כן בשם התוס' בעירובין ז' כן אבל לפמ"ש בתוס' ישנים בעירובין שם ל"ק על העט"ז וכן על הטור וד"מ ודו"ק היטב עכ"פ דברי אחי הט"ז מבוארים בד"מ ורמ"א וכל האחרונים שכלם תפסו כן בהבנת התוס' עירובין והרב השואל יש לו שיטה אחרת בהבנת דברי התוס' וכמ"ש ודו"ק היטב כי נתבאר בו ענין נכבד ת"ל. ודרך אגב אזכור מה דאמר לי שוחט אחד מסטאניסלאב בשם הרב הגאון מוה' ארי' ליבוש ז"ל אב"ד דשם במה שאירע בשוחט ששחט אווזות ונמצא גמי בוושט ואמר הוא כיון דדרך אווזות שיהי' הקנה קודם בשחיטה לוושט שהקנה מונח על הוושט וא"כ הרי נשחט הקנה בהכשר והוה כתפס הקנה בידו דכשר וע"ז פקפקו הלומדים וגם השוחט המופלג מוה' ישראל ליב נ"י מפה דהא הוה שהייה במיעוט בתרא ופסול ואמרתי דיש לחלק דדוקא בחד סימן הוה שהייה במיעוט בתרא פוסל וכאן הקנה נשחט כהוגן וכל דכשר בקנה לבד מה אכפת לן בוושט במיעוט בתרא דל כל הוושט ויהי' כשר בקנה לבד וכעין מ"ש הדרישה הובא בש"ך יו"ד סי' ב' ס"ק כ"ז דכל שאחר גומר השחיטה לא אכפת לן ה"ה בסימן אחד לא אכפת לן ואף שאני מצאתי בדברי התוס' ביומא דף ל"ג ד"ה למה שכתבו להיפך דבאחר מגרע גרע מ"מ לענין זה יש לחלק כן כנ"ל. ודרך אגב אזכור מה דהראה תלמידי המופלג מוה' שמואל ביק נ"י דברי הג"א סוף פרק כל הבשר במ"ש בשם ר"ש בר קלונימוס דלא מקרי גמרו בידי עכו"ם רק כשזה שחט הרוב והעכו"ם שחט המיעוט ע"ש ומבואר שם דבזה השחיטה פסולה והוא תמה דבש"ס חולין דף י"ט מבואר דאחר שחיטת הרוב לא פסול ע"י העכו"ם והוא תימה רבה ואני פה קרית חוצות עש"ק פנחס תרי"ט ואין לי ספרים לעיין ולחומר הנושא נראה לי דהר"ש סבירא ליה דפסול משום שהייה במיעוט בתרא ודחה באמת הרבה סוגיות דמשמע דכשר ועיין רש"י ותוס' חולין דף למ"ד ע"ב ולא ס"ל חלוקו של הדרישה והב"ח וא"כ פוסל בשביל שהייה במיעוט בתרא כנלפע"ד ודו"ק היטב:

לעומת זאת, כאשר מתפללים לרפואה, מזכירים את שם האם, והוא על-פי המובא בזוהר הקדוש, שכאשר עומדים בתפילה לפני רבש"ע צריך דיוק מרבי⁶זוהר הקדוש, (פ"ד עמ' א, פרשת לך לך), ורמז לזה במס' שבת (סו ע"ב) "כל מניני בשמא דאמא", ובעניין הצורך בדיוק מוחלט בתפילה... ראה בזוה"ק (בראשית קס"ט ע"א, פרשת וישלח), וכך גם עולה מדברי רש"י (במדבר כא, א), ועיין גם "דעת כהן" (סוף תשובה קלב). ובעל "בן איש חי" הוסיף טעם שיש להזכיר דווקא את שם האם כאשר מתפללים לרפואה שלמה, כי אין חשש של קטרוג מצד "ביטול תורה" שהוא מיוחד לאב ולא לאם. ויש אומרים שהטעם הוא שרחמי האם מרובים (הרי היא בעלת "רחם"), ולכן מזכירים בתפילה לרפואה דווקא את שם האם.. הספרדים עושים כן גם באשכבה (=הזכרת נשמות), ואילו האשכנזים נוהגים בזה להזכיר את שם האב⁷"גשר החיים" (פל"א, ב-י)..