שו"ת על דברים כב:כט

ואחרי בירורן של דברים אלו אין ס' שאחר שהנערה פאלומבא ואביה ואמה טענו טענת בריא שהיה הענין באונס גמור ואין דרך להזדמן באלו העניינים עדים כשרים וראוים וכמ"ש התשב"ץ הנז"ל שדבר ידוע שהגונב אינו גונב בעדים ובהכרח במשפטי' כאלו א"א לקבל עדות כהלכתה אלא הכל תלוי בזריזות ופקחות הדיינים הנטפלים באותו עסק ביש ודין מדומה להוציא לאור משפט ע"י אומדנות והשערות וחקירות והודאת פיו באופנים שיבא כמסיח לפי תומו מענין לענין וכ"ש אי איכא בהדייהו עדות נשים דודאי דיינינן על פיהן ומחייבינן ליה וכייפינן ליה שישאנה בעל כרחו והא לאו הכי חלקה מדת הדין. כל זה אני כותב לחזק המשפט שדן ב"ד הגדול של הויגאריו ולומר שגם לפי דיני ישראל יפה דן לחייבו לכפותו לקדשה כדין אנוסה גמורה הכתוב בפרשת כי תצא ולו תהיה לאשה בע"כ תחת אשר ענה ואפילו במה שאני רואה לבד אותה הפתקה ששלחו אביה ואמה בעדות נשים אני מחליט כן בפשיטות כ"ש שעדין לא בא לידינו ולא ראינו המעשה ב"ד יפה היא הפדוגי"סו של הויגאריא"טו שבלי ספק שמה המצא ימצא כמה עדויות אחרות או אומדנות מוכיחות והשערות בנויות לתלפיות אם בהודאת פיו בנכרים דברי אמת ואם מפי אותו שמואל סונינו שהיה ג"כ בבית הסוהר אשר בודאי מכללם גזר אומר שמחוייב לישא אותה וע"ז כפוהו בשוטים ונעשה מעשה מפורסם וכבד הוכחנו שבדברי' כאלו שהם מדיניים כנזיקין וחבלו' והדומה העקר אצלינו שב"ד יפה בחכמתו וחריפותו מוציא הדבר לאמיתו גם בלי עדים וראיה ומי זה אמר שלפי מרוצת המאורעים שארעו במקום או בזמן שנעשתה התועבה. מזה לא הבריחו שהיה אונס בדבר? כי מי יודע? שמע נא מ"ש הרב חכם צבי בתשובה קמ"ז שעל מה שכתב חכם שכנגדו לחזק דברי הרמב"ם שבעיר כיון שלא צעקה איתרע לה חזקת צדקת ואינה נאמנת לומר אנוסה הייתי ע"ז כתב הרב וז"ל אשאל נא מכת"ר מהיכן הוא יודע שלא צעקה ואני אומר דבלילה היה והשכנים היו ישנים ואין עונה ואין קשב ואפשר שהיתה במרתף מקום שכל הצועק אינו נענה או באופן אחר דבשלמא להרמב"ם שפיר אוקמוה המפ' בראו עדים שלא צעקה אבלבנדון שאין ידוע לנו מציאותו היאך נאמר שלא צעקה ואפשר שצעקה כאוב מארץ קולה ולא נשמע בין החיים והרי היא טוענת לפנינו שצעקה וצווחה ככרוכייא ואין שומע לה עכ"ד ובתשובת בנימן זאב סימן קל"ב כתב על נדון כזה וז"ל כיון דיחידה היתה בביתה דצעקה הנערה ואין מושיע לה ואפי' שלא נשמע קולה רק שאמה מצאה בוכה ונאנחה כשהיה מחזיק אותה ההוא נבל ולא היה בבית אחר זולת הוא והנערה הא ודאי דיינינן כאלו שלף חרב עליה ואמר לה אם תצעקי אהרוג אותך. ולפי זה נראה לע"ד לדונה באנוסה אפילו שהיה המעשה בעיר כיון דאם היתה צועקת לא היה מי שיושיענה עכ"ד. אתה למד מכל זה לכל הפחות דאם הב"ד רואה איזה אמתלות לדבריה שכדבריה כן הוא הא ודאי מאמין אותה משיקול דעתו גם בלי עדים וראיה ואחר שכן מאן נימא לן שב"ד של הויגאריו כשנזדמן לפניו מרוצ' המאור' הרע ומר הלז' שלא הוכיח מאמצעות העניינים שבדבריה באותה פתקא ששלחה כן היה ועוד דלפי הפתקא ששלחו אביה ואמה בעדות הנשים העבריות מבואר יוצא מתיבה דהנערה לא היתה שפויה בדעתה מעולם כמו שהוא עד היום שאני מכירה היטב. ודבר זה התאמת אל הב"ד של ויגאריו גם מפתקת ממוני הזמן אשר השיבו אל הויגאריו באומרם שאם ממה שהוא מפורסם בעיר ואם ממה שהעידו אביה ואמה ואם מסדור דבריה והנהגתה נראה בחוש הראות שאינה שפויה בדעתה והוסיפו להעיד שמטעם הזה לא יכלו לסבול שיטותה האדונים אשר היה משרת בביתם והזכירום בשם ובכינוי ואחר שכן לו יהי שהיה פיתוי הוא אונס גמור וכן כתב הרדב"ז בחדשות דפוס ויניציאה סימץ ס"ג דפיתוי קטנה אונס הוא דקטנה כיון דאין לה דעת אין לה רצון עי"ש והוא הדין והוא הטעם בשוטה כיון דאין לה דעת אין לה רצון וממילא אונס הוא ויפה עשה ב"ד של הויגאריו לתופסו בבית הסוהר ולכופו בשוטים ובאיומי' ובגזומים עד שיקדשנה וכן כתב הרדב"ז שם בסוף הסימן ובסימן י"ט דבהודאתו לבד כופין אותו וישא אותה וישתה בעציצו ואם כפר מחוייב שבועה ואם ראו הב"ד כי יש רגלים לדבר ורוצה לישבע לשקר רשאים לאיים עליו ולתופסו עד שיודה עב"ד ועוד ממה שאנו רואים שכשגזר הויגאריו שיקדש אותה ושלחו אותו ע"י בני חיל לקדשה בעל כרחו וב"ד הזמן והממונים ונאמן הקהלה נטפלו תכף ומיד לתת גמר טוב יפה שעה אחת קודם וכתבו ושלחו המעש' ב"'ד של הקידושין המובא בשאלה זה מכל זה אות ומופת חותך שאפילו הם עצמם היו מסופקים בדבר כמו שכתוב בפתקא א' ששלחו להשיב להויגאריו לאמר לו שהיה הדבר שקול בעיניהם ולא היה כדי שביעה לא בטענות הנערה ואביה ואמה וגם לא בתשובות הבחורים וגם שבעדות הנשים לפי דעתם לא היה כל צרכו דבר ברור כדי להאיר בחשכת הטענות והתביעות הללו ועכ"ז כשבא מאמר הויגאריו לכפותו למוסקאטו שיקדשה הוכשר הדבר בעיניהם ונטפלו בקידושין מבלי פוצה פה ומצפצף ואם באמת לא היה להם ר"ל לב"ד שנטפל בקידושין (שהיה מאנשי המעמד) וגם לממוני הזמן שהיה דין אנוסה ממש או קרוב לו גמרי לא היו שותקין בדבר והיו משתדלים אצל השררה שלא לחייב לתת קידושין בעל כרחו יען כי בדיני ישראל מפותה אין כופין אותו לישא אותה כי אם בפיוסים ורצויים ושוחדות והדומה וכמ"ש מוהריק"ו פ"ו קכ"ט בפי' והוא ספק הש"ע א"הע ריש סימן קע"ז ידוע לכל אלא ודאי ופשוט דלא חשבינן לב"ד ישראל ב"ד טועים שהיו נטפלים בקידושין דלא הוי מדינא ולכל הפחות היה להם להקביל פני השררה בזה כי תל"ית שררתנו הדתיית הזאת מיום אשר ניתן כתר מלכות בראשה מקום הניחה לנו בקיום דתנו אפילו דברי קבלה ודברי סופרים אלא ודאי שגם המה ר"ל הב"ד הישראלי באותו זמן ראו בעין שכלם כי יפה דן יפה זיכה הויגאריו לכופו לקדש את הנערה כי ודאי היתה אנוס' או קרוב לה והם מתחילה השתדלו בדברי פיוס וריצוי עד מקום שידם היתה מגעת לקרבם ולא לדחקם וכיון שלא עלתה בידם כאשר כתבו בסוף אותה פתקא כיון שאין כחם בידם לכוף כי אם על פי כח השררה וכשראו שיד השררה היתה לכופו גם הם בלב שלם ובנפש חפצה תכף נטפלו בקידושין ובזה נשלמה הטענה הא' לחזק קידושי פאלומבא בכל תוקף וחוזק קידושין תוריים כדת משה וישראל:

הבט ימין וראה כי נדון שלפנינו אם תדקדק בו היטב תמצא בו כי תורת הנבואה לא זאת שאינה מנגדת משפטי השכל המבוארים למעלה אלא אדרבא יש להביא ממנה ראיה לחזק סברתנו באין נופל דבר שהרי במפותה לא אמר הכתוב כי אם מהר ימהרנה לו לאשה שבודאי נוכל לפרשו למצוה מן המובחר בבא לצאת ידי חובת שמים וידי חובת בריות ושיעור הכתוב הוא כך ישלח לה צרכי החופה והנישואין להיות לו לאשה אם ירצה לעשות הטוב והישר. וג' טענות מספיקות ואימא ארבע יש בדבר לפרש בין פשטי דקרא חדא ממה שאנו רואים שהוציא הכתוב ענין זה בל' עצה טובה ולא בל' ציווי דאי ל' ציווי כך היה לומר מהר ימהרנה ולו תהיה לאשה או ולו תהיה לאשה ומהר ימהרנה שאז היה נשמע לשון הציווי בהחלט כמו שהוא נשמע באמת אצל אנוסה שבה אמר הכתוב ונתן האיש לאבי הנערה חמשים כסף ציווי ראשון ולו תהיה לאשה ציווי ב' בהחלט וממה שלא אמר בלשון זה ידים מוכיחות שאינו ציווי החלטי וא"כ הוא מסכים אל משפטי השכל המבוארים למעלה זאת שנית שאף אם יאמר האומר שגם כאן הוא חיוב וציווי לו לאשה כמו ולא תהיה לאשה בלי הפרש כלל אף אנו נאמר אפשר לפרש כן! שהרי התורה עצמה גילתה דעתה והודיעה לנו בפירוש שהחיוב הא' והוא הממון הוא תמורת הביאה או שכר הוצאת דם בתוליה שהוא לאביה אם היה משיאה נערה בתולה לאחר כמנהג אותם הזמנים ואינו דין שיפסיד אותם בין במפותה כ"ש באנוסה והחיוב הב' שהוא קנס הנישואין שישאנה בעל כרחו הוא תמורת האונס והענוי שעינה אותה שלא ברצונה שהרי הוא אומר ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה הפסוק הזה קורא בגרון זה תמוקת זה דוקא וא"כ במקום שלא היה העינוי כי אם הרצון כמו שהוא הענין באמת במפותה מי הוא זה המרשה אותנו לקנוס אותו בחיוב מוחלט ובכפיה לכונסה הפך דעת נותן התורה? אחר שגילה דעתו בקולי קולות שהכפיה לכונסה אינו אלא תמורת האונס וזה כפרתו וזה חליפתו ולא כשלא היה אונס בדבר. שלישית ורביעית נניח כל זה ונעשה אזננו כאילו אינה שומעת את כל הדברים האלה ונאמר גם במפותה בעינים סגורות שיחויב לכונסה בעל כרחו שלא בטובתו אבל נשמעה מה ידבר אהובינו הקורא? ומה דעתו נוטה אם יהיה האופן כי אחר שכפינו אותו לכנוס המפותה רצונו לגרשה? האם יכול לגרשה או לא? אם כה יאמר ודאי ביכול לגדשה הכתוב מדבר ומהיכא תיתי למנוע ממנו הגירושין כל שלא פירשה תורה במפותה ואמרה מהר ימהרנה לו לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו? ומה כוחנו יפה להוסיף לאוין בתורה מדעתנו? א"כ אני משיב לו ממקום שבא ואומר לו ואיך א"כ תחייב לכונסה? השתא ומה אם אחר שנשא יש בידו לגרשה כ"ש שמטעם זה גופיה יהיה הרשות בידו לאמר לא חפצתי לקחתה כי יאמר לנו אפוכי מטרתא למה לי? והאמת אתו כל שאם נחייבוהו לישאנה אך אם יום או יומים יעמוד ולמחרתו יבא לב"ד ויתן לה ס' גירושיה הועיל כל טורח ב"ד לכופו לכונסה לשני ימים ולילה אחד? הס כי לא להזכיר! ואם הקורא הנחמד הזה רוח אחרת אתו ויאמר לא! אין כן דעתי לתת הפרש בין אנוסה למפותה אפי' כחוט השערה אלא אני אומר שניתן את של זה בזה ר"ל הדין בשלמותו כמו שהיא באנוסה כן הוא במפותה ולית הפרש ביניהם כלל אלא שבס' שמות קיצר משה בדין זה ובס' דברים שהוא משנה תורה הואיל משה באר את התורה הזאת באר היטב והיינו שאחר שגזר אומר מהר ימהרנה לו לאשה בס' שמות והוא בהכרח שלא יוכל לשלחה (דא"כ מאי הרוחנו וכמו שיפה דקדק בזה) וכבר היה זה מובן מאליו למאמיני' בו לבל יטעה הטועה חזר במשנ' תורה וביא' הדברי' בפי' ואמר לא יוכל לשלחה והוא הוא בלי ספק אי לזאת אשיב אם כדבריך קורא נעים! דהכל דין אחד אלא שבא במשנה תורה בתוספת ביאור ותו לא א"כ יאמר במשנה תורה כי יפתה באותו לשון שנשתמש בס' שמות וירחיב שם דינו ויבארהו ברצונו ודין אנוסה יוצא בק"ו אדיר וחזק דלית בר נגר דיפרקיניה ולמה יאמר ותפשה שהוא מורה על אונס גמור? ולמה ישנה מכי יפתה לכי ימצא שגם זה מודה על אונס מפורסם וגם אומרו תחת אשר ענה לאו מילתא זוטרתי היא דקורא בגרון ענין האונס והעינוי אשר בשינויים אלו אשר שינה במ"ת נותן מקום להטעות להדיין העני היושב על כסא דין ומעיין בספרי המשפטים בראותו לפניו דברים מסופקים ובלתי מדוקדקים באמת אין זה אלא אבן נגף וצור מכשול להכשיל הדיינים והשופטי' ושתקות משה במשנה תורה כזה היה יפה לו מביאורו וזה מלבד (והיא הטענה הרביעית) דאפילו אם היה גוזר כן בפורוש ר"ל לגזור במפותה כל הגזרים האלה שבס' דברים אין מי שיוכל להכחיש כי עדיין היתה נשארת קושיא עצומה לאלהינו על מה עשה ה' ככה? ולמה תהיה כהנת כפונדקית? חלילה השופט כל הארץ לא יעשה משפט עד שהוא דן אונס כרצון מבלי תת הפרש אפי' כמלא נימא? אלא ודאי מכלל הדברים ויותר מהמה מבורר יוצא בירור שאין אחריו כמוהו ההפרש הגדול שבין מפותה לאנוסה דבמפותה מצוה לכונסה אבל אין כופין על זה ואם פייסוהו וכנסה בידו לגרשה ככל א"א דעלמא לא כן באנוסה וכאמור ועוד הנני יוסיף להפליא ולומר דלו יהי שפירושי המקראו' יהיו בס' שקול רצוני לומר שעדיין לא נתברר אל הדיין אם פסוק מהר ימהרנה לו לאשה הכתוב במפותה יתפרש לציווי החלטי או למצוה מן המובחר והן ולאו ורפיא בידיה עכ"פ כיון שהשכל מחייב לתת הפרש בין מפותה לאנוסה מהטענות משפטיות שכליות מבוארות למעלה ראש א"כ דין הוא הנכריע הספק השקול הנולד בביאורי המקראות אל מה שהשכל הישר שופט הענין הזה מצד יושר סברתו והוא לתת הפרש בין מפותה לאנוסה והדבר ברור כשמש ודי בזה לפי שעה:

תשובה זו שאלה עמוקה ודבר שעמדו עליו הראשונים ונסתבכו בו הרבה מפני מה מברכים על מקצתם ואין מברכים על כולן ואיזו היא שמברכין עליה ואיזו שאין מברכין ואין הענין תלוי בטעם אחד שאתן לך כלל אחד בהם אלא כל מצוה שאין בה מעשה אין מברכין עליה כגון השמטת כספים וכיוצא בהן וכן כל דבר שהוא מסור לב״ד כגון עשיית הדינין שמא לא יקבלו בעלי דינין את דעתו וכן כל מצוה שהיא כזה ואין מברכים על מצוה שאינה תלויה כלה ביד עושה אותה מפני שאפשר שלא יתרצה בה חבירו ונמצא העושה מתבטל כגון מתנות עניים והלואת דלים ונתינת צדקה והענקה וכיוצא בהן. וכן כל דבר שמסור לב״ד כעשיית הדינים שמא לא יקבלו בעלי דינים דעתו. וכן כל מצוה שבאה מתוך עבירה כגון השבת גזילה והחזרת רבית שלא צונו לגזול כדי להשיב וליקח האם על הבנים כדי שנחזור ונשלח אותה וכל כיוצא כאלו וכן מתנות כהונה אין מברכין על נתינתן דאין הישראל נותן משלו אלא שהוא זכה אותו לכהן ומשלחן גבוה קא זכו ונתינת שקל בשנה כיוצא בו כי ממך הכל ומידך נתנו לך אבל על פדיון הבן ועל הפרשת חלה ומעשרות מברך מפני שאין מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון שתלויין בו ואין מברכים על מצוה שאין עיקרה מצוה כגון חליצה וייבום שהעיקר משום פריה ורביה וכן על הגירושין משום דיש קצת גירושין שהן בעבירה כגון שלא מצא בה המגרש ערוה ומשלחה ואע״פ שיש מצוה במקצתה כגון אותן נשים שנשאו בעבירה שמצוה לגרשן ולא פלוג רבנן בגירושין שיברך במקצתו ולא יברך במקצתו. וכן אין מברכים על מיתות ב״ד לפי שהקב״ה חס על בריותיו ואינו חפץ במיתתן של רשעים ולפיכך אין מברכים עליהן וכענין שאמרו שאין אומר ברכה על הפורעניות ומה״ט נמי אין מברכין על מים אחרונים לפי שבאים משום מלח סדומית ואין לברך על הפורעניות. וכן על ביקור חולים ותנחומי אבלים והבאת שלום שבין אדם לחבירו מפני שהם תלויות ביד אחרים דדילמא לא מקבלי מיניה ובידם לעקור ממנו מצוה זו ומנ״ל דלא מברכין על מצוה הבאה בעבירה דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חיטים טחנו אפאו כו׳ עד ובוצע ברך, וקאמר רבה טעמא דרבי אליעזר ב״י משום דה״ל מצוה הבאה בעבירה ומנ״ל דכל מצוה שאפשר למעקרה אע״ג דהשתא לא מיעקרא כמיעקרא דמיא דתנן פ׳ אלו נערות (ל״ט) כיצד שותה בעציצו אפילו חגרת אפי׳ סומא וכו׳ עד שאין ראויה לבוא בישראל אין רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ואמרינן עלה בגמ׳ וניתי עשה ונדחי ל״ת אמר ליה היכא אמרינן אתי עשה ודחי ל״ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומיה עשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל, אלמא כיון דאפשר למעקר לעשה אע״ג דאכתי לא עקרה ליה ה״ל כמאן דליתיה דהא לא קביעא הואיל ומשום הנאה דידה חייביה רחמנא למנסבה וכיון דאמרה לא בעינא להאי הנאה איעקר ליה מ״ע שבהם וגמרינן מינה לכבוד אב ואם ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למעקרה להאי עשה דידהו דאב שמחל על כבודו כבודו מחול. ומנ״ל דמתנות כהונה דלא מברכין עלייהו משום דמשלחן גבוה קא זכו וגם גזל הגר שהוא ממתנות כהונה נמי אמרינן לה׳ ונתן לכהנים וכדאמרי׳ בב״ק דש״מ דמאן דיהיב מתנות כהונה לא יהיב ליה מדידיה אלא דרחמנא נינהו דכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי, ה״ר יוסף פלט והראב״ד: