לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא׃
שו"ת במראה הבזק חלק שלישי
אף על פי שהתורה מצוה: "הוכח תוכיח את עמיתך"1ויקרא יט, יז., אמרו חז"ל במקומות מספר2מס' שבת (קמח ע"א), ביצה (ל ע"א), בבא בתרא (ס ע"ב). שפעמים יש להימנע מהוכחת החוטא, מטעם ד"מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". ומדברי הפוסקים נמצאנו למדים שישנם תנאים מגבילים מספר שדווקא בהיותם מתקיימים, נדחית מצוות התוכחה, והכלל הנ"ל תקף. ואלה הם התנאים:
תשובות מהרש"ל
אף כשכבר קראתיך ולא עניתני כראוי אלא כענה אוי"ב מן הסערה והרימותה תלונתם על המזהירים והמזכירים לפניך נפשות ביתיך וכ"ש ע"י המוכיחים הרימות נס לבלתי נסות עליך ואף עתה מיסתפינא שאקרא ולא תעני' אכן הוכיח תוכיח את עמיתך הכריחני לבא עד הלום כי ארז"ל שיעור הוכחה עד הכאה לדברי רב ואף דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל כדאיתא בפר' מי שהוציאוהו והוא פליג ואמר עד נזיפה שהיא קלה יותר מדברי שמואל דאמר עד שיקללו מ"מ הרמב"ן פסק כרב ואף שהסמ"ג כתב שלא נתברר טעמו אכן נ"ל טעמו דהלכה כהמחמיר מבכולן שלא לדחות העשה של הוכיח תוכיח שהיא מצוה שיש בה עיקר ויסוד ויתד גדול לחיזוק דתינו ועליה הפליגו רז"ל במי שיש בידו למחו' ואף על הספק נשמעין אמרו רז"ל בפרק במה אשה אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי גם נראה דלא פליגי הני אמוראי ארב אלא בסתם אדם בינוני שהם בחזקת אינם נשמעין למוכיחים דאפילו בדורות הראשונים אמרו תמה אני מי שיכול להוכיח בדור הזה אם יאמר לו טול קסם כו' אכן כת"ח ותיק כמותך שהוא בחזקת הנשמע למוכיחים כבן יוס"ף מודי' כ"ע לרב דהוכיח תוכיח אפי' מאה פעמים עד שיכנו ולא עד בכלל.
תשובות הריב"ש
מה ששאלת מאי איכא בין לשון הוכחה ולשון תוכחה. הוכחה הוא כשיש מחלוקת בין שנים ובא הג' והכריע ביניהם כמו שאמר יעקב ללבן ויוכיחו בין שנינו ואמר איוב לו יש בינינו מוכיח ישית ידו. ותוכחה הוא מי שמוכיח לחבירו על מעשיו כמי הוכח תוכיח את עמיתך ומוכיח לרשע מומו ורבים. ויוכח אמש אינו מענין תוכחה שהרי השם יתברך לא הוכיח ללבן על מעשיו אלא שצוהו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע ויש בזה הוכחה שהדין עם יעקב ולא עם לבן. מהולתא פירושו הכלי ששונין בו הקמח ובלשון הקדש נפה והוא מלשון נהלא שאומר בגמרא (ביצה כ"ט:) דביתהו דרב יוסף הוה נהלא קמחא אגבא דמהולתא ר"ל שהיתה מנפה הקמח באחורי הנפה משום שנוי. פירש נפעל חולף הכתוב בספר המכלל ר"ל נפעל עבר מלשון חלף הלך כי מלת אחת מהנה לא נשברה באשר הטעם מלעיל הוא עבר ואינו נפעל עומד כמו רוח נשברה שהטעם בו מלרע ור"ל רוח שהיא עתה נשברה וכן וכפתו לא רעננה הוא פעל עבר כי הטעם בו מלעיל אבל אף ערשינו רעננה שהטעם בו מלרע הוא תאר לנקבה כמו והיה עלהו רענן שהוא תאר לזכר וכמו זה כתב רש"י ז"ל בפי' התורה על ורחל באה שהוא מלעיל וע"כ הוא עבר והנה רחל בתו באה שהוא מלרע הוא הוה: