וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לָהֶ֗ם קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ אֶת־עַבְדֵ֣י אֲדֹנֵיכֶ֔ם וְהִרְכַּבְתֶּם֙ אֶת־שְׁלֹמֹ֣ה בְנִ֔י עַל־הַפִּרְדָּ֖ה אֲשֶׁר־לִ֑י וְהוֹרַדְתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אֶל־גִּחֽוֹן׃
שו"ת רב פעלים
אמנם, חזרתי ואמרתי אע"ג דנניח במונח בנ"ד מוכח מלשונם שהם אינם עידי הגט, מה בכך ומה תקלה יוצא מזה אם נטעה לפרש דבריהם כך ונחשוב שעידי ההרשאה לא היו עידי הגט, הלא אדרבה אם עידי ההרשאה אינם עידי הגט עדיף טפי דהא איכא רבים דס"ל שצרך להיות עידי ההרשאה עדים אחרים, וא"כ מה בכך אם נחשוב כך, ואם תאמר בכה"ג יש לגמגם על העדים האלה, דנראה שהם משקרים, כיון דבאמת הן הן היו עידי הגט ואיך יכתבו לשון זה, דמשמע דהם אחרים ואינם עידי הגט, זה אינו, דבאמת לשון זה אינו לשון שקר דהא מצינו כה"ג בלשון בני אדם הנזכר במקרא שהוא דוגמת לשון זה ממש, דכתיב ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך, דמשמע מלשונו שהוא אינו אישם והם אינם נשיו, ובאמת הוא היה אישם והם נשיו ועל עצמו מדבר, ועוד מצינו דוגמת זה בשמואל ב' סי' ה' ויאמר דוד וכו' ואת העורים שונאי נפש דוד, ועוד שם בסי' ז' ומה יוסיף דוד עוד לדבר אליך, וכן נמי במלכים א' קחו עמכם את עבדי אדוניכם, דנראה שהוא מדבר על אחר, ובאמת הוא מדבר על עצמו. גם עוד מצינו בגמרא דברכות דף ל"ד ע"ב אמר ריב"ז אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו כל היום לא השגיחו עליו, שנראה מלשונו מדבר על זולתו ובאמת הוא מדבר על עצמו, ש"מ דמשתעו אינשי לישנא כה"ג, והך ילפותא דהבאתי מן פסוק נשי למך, אתמר על זה בגמרא דסנהדרין דף ל"ח ע"ב, א"ל ההוא צדוקי לר"י בר"י כתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה', מאתו מבעי ליה, א"ל ההוא כובס שבקיה אנא מהדרנא ליה דכתיב ויאמר לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך נשיי מבע"ל, אלא משתעי קרא הכי, הכא נמי משתעי קרא הכי, א"ל מנ"ל הא, א"ל מפרקי דר"ש שמיע לי, ע"כ. נמצא דברי העדים בהרשאה דומין לכל לשונות אלו שזכרתי, ואין לגמגם ולומר דמשתעו שקר שנראה מלשונם דעדי הגט הם אחרים, ובאמת הן הן עידי הגט ומחזי כשקרא, דאין זה מחזי כשקרא, דעבידי אינשי דמשתעו הכי אלא דודאי דעדיף לכתוב לשון צח וברור והוא לכתוב כמ"ש הכנה"ג כנז"ל: