שו"ת על בראשית ב:ז

החלק הראשון בגדר הנפש הפנימית הנפת היא משלמת גוף טבע בעל רוח חיים בכח והוא לה תמימתו השלמה ורצונינו במה שאמרנו כי הנפש היא צורה עיקרית לא מקרית ואמרנו גוף טבע להבדיל גוף התולדה מגוף העשוי במלאכה כמו המטה והחותמת ואמרנו בעל רוח חיים בכח זה גבול שני להבדיל בו מן הברזל והאבן ודומיהם כי אעפ"י שהם מן הגופות הטבעיות אינם מזומנים לקבל רוח חיים ועל כן היא הנפש המשלמת גוף טבע בעל רוח חיים בכח וזהו גדר אריסטו אשר נתן לה ולקח זה השם מתמימות תנועתה ושלימום פעולה כי הוא הודיע כי הגופים בטרם היות הנפש בהם נקראו בעלי רוח חיים בכח ובהמצא הנפש בהם השלימה אותם והוא חיים בפועל וזה ענין מה שאמר החכם (קהלת י"ב ז') והרוח תשוב אל אלהים אשר נתנה ולא אמר אשר בראה ואשר יצרה וזה ענין מה שאמר (בראשית ב' ז') ויפח באפיו נשמת רוח חיים אח"כ הודיע שהיא משלמת חסרון הגוף (שם) ויהי האדם לנפש חיה ר"ל כי הוא בפועל בעל רוח חיים וגם זה כן ענין שאמר האל ית' (בראשית א' כ"ו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו רצה להודיע כי הנפש חנתה בו והשלימה גופו הטבעי כמו שנאצל מזיו האל עליה ע"כ דמתה אליו מפני שהיא עיקר הגוף ולא גוף כי לא יתכן שירצה לומר באומר נעשה אדם בצלמנו צורה גשמית כי השכל ירצו שלא יהיה לו גוף כי אלו היה בעל גוף נתחדשו עליו המקרים וכבר רחקו מעליו כמו שהתבאר בס' הנקרא מה שלאחר הטבע ואמר האל ית' מעיד על כבודו כי המקרים לא ידובקו בו ולא ישנוהו כמו שנאמר (מלאכי ג' ו') אני ה' לא שניתי ועוד אמר בביטול הגשמות ממנו (דברים ד' ט"ו) כי לא ראיתם כל תמונה ומפני שנסתלקו מעליו עניני הגשמות מדרך השכל ומדרך הדת ידענו כי ענין מה שאמר נעשה אדם בצלמנו שתהיה הנפש דומה למצוותיו ופעליו הנכבדים כמו שאמרו חז"ל (ברכות י' ע"א) מה הוא טהור אף היא טהורה ומה הוא קדוש אף היא קדושה ומה הוא ראה ואינו נראה אף היא רואה ואינו נראה מה הוא סובל כל העולם כולו אף היא סובלת כל הגוף כי אינה בעל גוף בעל אורך ורוחב כדי שישלוט עליה הכפל והחילוק וכדי שיודבקו בה שאר המאמרות התנועה ויחולו בה אבל היא נושאת הגוויה מתקנת צרכיה משלמת חסרונה כמו שהאל ית' מתקן חסרון ברואיו ועוד כי אין יכולת בראות העין או בזולתו מן ההרגשות להשיגה אבל ישיגוה עין השכל כמו בוראה הנעלם מעינינו ונגלה לעין שכלינו כפי מה שנוכל להשיג ועוד כי היא קיימת במציאותה בלי נעדרת כמו בוראה שהוא קיים במציאותו בלי נעדר ולא ישיגהו כליון ועוד כי היא מתאחדת בדעות המושכלות על תכונתם ואעפ"י שיהיו רחוקות ממנה לפי יכולתינו וכפי מה שיתכן לה להשיג בוראה שהוא יודע כל המושכלות לא יבצר ממנו דבר מהם ואולם זכר למקום ההוא צלם ודמות להודיענו כי היא דומה לבוראה בשני ענינים במציאותה האמתי לענין ביטול הגשמות ממנה נסתלקו המקרים וקיום היותה על זה הענין נאמר צלם והשני היותה דומה אליו בפעליה האצולים ממנו בתקונה צרכי הגוף וידיעת האמיתות ושאר פעולה על זה אמר דמות ומה יקרו דברי רז"ל בבראשית רבה (פרשה ה') בפירוש וירדו בדגת הים אר"י בר חנינא זכו ירדו לא זכו ירדו ר"י איש כפר חנין [אומר] את שהוא בצלמנו כדמותנו ירדו את שאינו בצלמנו כדמותינו לא ירדו מי שנפשו זכה וטהורה ולא נתערבה בתערובות הגוף תצלח למלוכה על נפש שאין לה דבור מפני שיש לה יתרון עליהם ומי שדמתה לדמות הבורא יתב' וטבעה ביון מעמקי הגוף ובאה לחקור סתומיו ונשטפה בשבלת מימיו היא שפחה נחרפת לתאיותה הבהמית וזהו ענין מה שאמר ירדו כי החיות שאין להם דבור הם נכבדים וטובים ממנו כי יש להם תכלית צרכיהם אשר נבראו בעבורם גמורים בתכלית מה שיתכן להם להיותם והנפש הסכלה לא די לה כי נלאתה להשיג לתכלית מה אשר בשבילו נמצאה אלא עוד התעסקה בתאוות הבהמיות החולפות ואובדות כמו שאמר הקב"ה בתוכחתו כי רע עשה עמי על כן חפשה לא נתן ונפלה בעבדות שאין לה פדיון ולא נגאלה ממאסרו לאסור יהיה לה כסופה בעולם הבא מן העונש הקשה והמחלה והצרות ומה שאמרנו כי הנפש ההיא משלמת לגוף טבעי אין רצונינו לומר כי היא משלמת בעצמה אבל היא........*(כאן נמצא בכת"י ציון לחסר:) משלמת אותו כי הגוף יהי חסר בעוד שאין הנפש בו ...... כי השלימות ב' מינים האחד שיהיה הוא בעצמו השלימות כמו התמימות באש ההוא והשלימות בעצמו ובו תשלוט האש והמין השני הוא שיהיה עושה בשלימות כמו רב החובל כי הוא שלימות הספינה מפני שהוא שעושה בה השלימות וכמו הבונה שהוא שלימות הבנין כי הוא ישימהו שלם והנפש היא ממין הזה השני ועוד נוכל לחלק השלימות חילוק אחר על שני מינים המין הראשון האדם שהוא חכם סופר ומשכיל וכשירצה יכתוב והאחר כמו האדם אשר לא יכתוב ויתכן ללמוד הכתיבה ויהיה סופר אם כן הנפש ההיא השלימות לגוף הטבעי אבל היא השלמת נבדל כמו רב החובל שהיא שלימות הספינה והוא נבדל ממנה ולא יזיק לה בהבדלה ממנו והשלימות אשר איננו נבדל כמו התמימות באש שאינה נבדלת ובהבדלה ממנו תאבד התמימות ותמות וכן הנפש ההוא לגוף שלימות נבדל ר"ל פי בהפרדה מן הגוף לא תאבד ועוד יחלק השלימות לשני חלקים אחרים כי כשתהיה השלימות לאבר אחד ולא יעבור מעליו ויעשה צורה לאבר ההוא כמו ההראות כי היא שלימות לעין לא יסור מן העין והוא לה צורה וכשתהיה השלימות לאבר אחד ויגיע לכל האברים הוא נפש אבל היא נבדלת ממנה ובהבדלה ממנה תשחת כמו כח המגדל בגוף והכח הגופי אשר מקומותם ידוע באיכות הגוף ויגיע לגוף וכשיבדלו מן הגוף נשחתו ונאבדו ולא יפעלו פעולתם הראויות להם ולא בגוף הסובל אותם ובהיות השלימות לגוף כמו לאבר אחד נקרא נפש אבל הוא נבדל מנשאו כלומר כי כשיבדל מן הגוף לא יאבד כמו הנפש החכמה והראיה כי הנפש לא תאבד אחרי הפרדה מן הגוף בעבור כי היא פועלת בדבר הרחוק מגופה והיא חושבת לו עד אשר תדענו מבלי שיעמוד בפניה ומאחר אשר פעולתה עובר חוץ מגופו ומגיע לזולתו בזאת תדע כי היא קיימת אחר הפרדה מן הגוף ואם לא כן הדבר יהיה פעלה יותר נכבד ממנה וזה טעות שוא שיהא הפיעל יותר נכבד מהפועל כי הפיעל נמצא מכח הפועל כהמצא הפרי מן האילן ולא ימצא הפועל מן הפיעל והדבר מחויב שלא נקרא לנפש לבדה חיה אלא בהתחברותה עם הגוף אעפ"י שהיא משלמת אותו כי היא כמו הראות שהיא משלמת לעין הגוף ועל נפש החכמה הזאת נאמר (שמואל א' כ"ה כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך וזה הפסוק רומז שהיא קיימת בקיימות הבורא יתב' אשר אין לו תכלית ולא סוף ואביגיל אמרה זה הפסוק והיא מן ד' נביאות שנתנבאו לישראל ואמרו רז"ל במדרש קהלת *(כוונתו בדרש רז"ל בפסוק הזה:) (מס' שבת דף קנ"ב ב') והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה תנה לו כאשר נתנה לך מה הוא בטהרה אף אתה בטהרה משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו כל פקחים שבהם החזירום מגוהצים טפשים שבהם החזירום מלוכלכים שמח המלך לקראת הפקחים וכעס על הטפשים על הפקחים הוא אומר כלים ינתנו לבית האוצר והם ילכו לשלום על הטפשים הוא אומר כלים ינתנו לכביסה והם יכבשו בבית האסורין אף הקב"ה על גופן של צדיקים הוא אומר יבוא שלום ינוחו על משכבותם (ישעיה נ"ז ב') ועל נפשם הוא אומר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (ש"א כ"ה כ"ט) ועל גופן של הרשעים הוא אומר אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מ"ח כ"ב) ועל נפשם הוא אומר ואת נפש אויבך יקלענה בכף הקלע (ש"א שם) והנה הודיע כאן בביאור קיום הנפשות של צדיקים לעד אין להם כליון רק הם בנועם קיימת ובתענוג גדול ועצום והוא מה שאמר את ה' אלקיך (ש"א שם) והוא היותה דבוקה בבורא ויודעת אותו ועל נפשות הרשעים אמור כי היא בעונש מכאיב ויגיעה עצומה הם אסורים בה לבד והמשילה לאבן הקלע שהוא עולה למעלה כפי כח הקולע וכשתגיע לתכלית כח הקולע תשוב למטה בטבעה ותשוב למצוקי ארץ כן נפש הרשע מפני חכמתה ודעתה את הבורא תעלה למעלה ומפני רוע מעלליה תרד למטה למדרגה התחתונה של גיהנם ואין לה מנוחה מפני שהיא נכספת אל העליון והיא מתנהמת על המעללים והיא באבל וביגון והנה הנפש החכמה והרשע אין להם אבדון וכליון אך היא נבדלת האחת מן השנית כי האחת בנועם והשני בקצף ועונש כל ימי עולם ואמר עוד ר' אליעזר הגדול (מס' שבת שם) כי נשמת הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים ושל רשעים כו' הודיע זה הענין החכם באמרו (קהלת י"ב ה') כי הולך אדם אל בית עולמו כי המות עולמו של אדם ועומד שם לעולם כפי מה שהוכן לו או כעס או הצלחה או עונש ועמל ואמר במדרש קהלת (שבת קנ"ב א') אל בית עולמו מלמד שכל אחד ואחד עושין לו מדור לפי כבודו משל למלך בשר ודם שיש לו חיילות הרבה כשנכנסין במדינה נכנסין בשער א' וכשיושבין נותנין לכל אחד ואחד מדור לפי כבודו והשער אשר זכר כאן הוא המות אשר ישתוו בו הכל כמו שאמר (קהלת ט' ג') מקרה אחד לכל אך יהיה הפרש בין הנפשות אחר המות ושם יודע הצלחת המצליח והפסד המפסיד ובזה הענין אומר (שם ג' כ"א) ומי יודע רוח בני האדם העולה למעלה ורוח הבהמה היורדת וגו' ופירוש ורוח הבהמה רומז לנפשות הכסילים והפריצים אשר נפשותם לאבדון וכליון ועונשם קיים לעד וחכמת שלמה ע"ה גדולה שישים דברים בבהמות אם נפשותם יורדת למטה או הנפש הטבעי או המתאוה אשר באדם בידוע שהם אובדות באבוד הגוף ואין הרמז אלא בנפש החכמה בכסילים או ברשעים וכבר הבאנו ראיות מן הדת ומן השכל על קיום הנפשות ובלבד הנפש החכמה משלוש הנפשות אשר הצלחתם קיימת בעוה"ב לצדיקים וכן קיום הנפשות (לרשעים) מפני שהם יודעים ואינם עושים והם אשר נאמר בם (ישעיה ס"ו כ"ד) כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה פירות תולעתם ר"ל נפשותם וניתן הכתוב אשם אשר לא תכבה ותולעתם אשר לא תמות כי שלא תאבד העלולה לא יאבד העלול ונפשות הכסילים לא תאבד באבוד גופן ובהן נאמר (מלאכי ד' ג') ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם וזכר בכאן אפר לאבוד נפשותם כי העצים לא ישובו אפר עד אבוד האש מהם והודיע במאמר הזה עוד כי נפשותם לא ישובו לגופם אחרי אובדם כאשר לא ישוב העפר אל הגוף אשר היה בו:

תשובה גרסינן בשילהי ערבי פסחים רבי שמלאי איקלע לבי פדיון הבן בעו מיניה ודאי על פדיון הבן אביו מברך שהחיינו וקיימנו מאן מברך כהן מברך דקא מטי הנאה לידיה או דילמא אבי הבן מברך דקא עביד מצוה לא הוה בידיה אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה אבי הבן מברך שתים והלכתא אבי הבן מברך שתים מכאן למדו נסח הברכה שהיא בעל ונראה הטעם לפי שאינה דומה לאותן המצות שהם בלמ"ד כגון ציצית ותפלין וסוכה לפי שזו נעשית בסיוע הכהן שמקבל הפדיון ולפי זה אף פודה עצמו מברך בעל ^*( רמ"א שם:) וכן היא בעל אף בפודה עצמו בס' המצות מקוצ"י וכן בספר יו"ד (בסי' ש"ה) אלא שבפודה עצמו אמרו על פדיון הבכור שאין לומר הבן שאינו פודה בנו ולדעת הר"ם ז"ל בנסח הברכה שבאב הפודה אומר בעל ובפודה עצמו אומר בלמ"ד אפשר לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זו על יד הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר לעשותה אלא על ידי עצמו וגם שאם היה לו לפדות עצמו ובנו קיי"ל (קדושין כט.) דהוא קודם לבנו דאלמא עקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר ומה שלא תקני בפודה בנו לברך על פדיון הבכור זהו להפריש בין פודה בנו לפודה עצמו ואין בזה שום חורבא דזיל קרי בי רב הוא. ונסח הברכה שמברך הכהן אחר שקבל החמשת סלעים הוא זה בתחלה מברך על היין בורא פרי הגפן ועל ההדס בורא עצי בשמים בא"י אמ"ה אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו לרמ"ח אברים ונפח בו נשמה כדכתיב (בראשי' ב') ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סככו [כדכתיב (איוב י׳:י״א) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני] וצוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו במעי אמו כדכתיב (שם) חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי אביו אומר זה בני בכורי ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני ה' סלעים נתחייבו לתת לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה השקל. וכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם כשם שזכה פלוני בכור זה לפדיון כך יזכהו האל לתורה ולחופה ולמעשים טובים ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיון ויש נסחאות מן הגאונים הראשונים שכתוב בהן אביו אומר זה בני בכורי וראשית אוני ראוי ליטול פי שנים שכך כתוב בתורת משה לתת לו פי שנים וגו' וכתב הרמב"ן ז"ל (בהלכות בכורות) דלא דיקא הדין נוסחא דכיון דאיכא בכור לכהן ואינו בכור לנחלה לאו שפיר דמי למימר אביו אומר זה בני בכורי וראשית אוני ואפי' הוי נמי בכור לנחלה משום דמשמע דקדושת פדיון נמי בהא תליא הילכך לא לימא איניש הכי ור"ח ז"ל כתב בפירושי התורה שלו אביו אומר זה בני בכורי ואני מוזהר לפדותו שנאמר וכל בכור אדם בבניך תפדה עכ"ל ומה שאמר חמש סלעים נתחייבו בלשון רבים עולה על החמש סלעים או על פודים דעלמא. ואשר שאלת למה תקנו ברכה לכהן בפדיון יותר מבשאר מתנות כהונה כשזוכה בהן י"ל דבשאר מתנות כהונה אינו עושה הכהן כלום רק שזוכה במתנות משלחן גבוה אבל בפדיון אע"פ שאין עושה מצוה כמו שנראה מההיא דרבי שמלאי מ"מ זכה בבן ונותנו לאב בפדיונו וגם שברכה זו ברכת השבח שרומזת ליציאת מצרים ולמכת בכורות של מצרים והצלת בכורי ישראל. ויש נוסחאות שמזכיר כן בברכה בפירוש אמנם בספר יו"ד כתוב וז"ל וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל ולא נהגו באשכנז וצרפת שיברך הכהן ברכה זו שלא מצינו שמברכים שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא כי אחרי חבור רב אשי ורבינא לא נתחדשה שום ברכה ועוד למה יברך הכהן ואינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה ותחלת ברכה קשיא לי אשר קדש עובר במעי אמו אי קדושת הבכור קאמר בפטר רחם תלה רחמנא עכ"ל: