הֵאָנֵ֣ק ׀ דֹּ֗ם מֵתִים֙ אֵ֣בֶל לֹֽא־תַֽעֲשֶׂ֔ה פְאֵֽרְךָ֙ חֲב֣וֹשׁ עָלֶ֔יךָ וּנְעָלֶ֖יךָ תָּשִׂ֣ים בְּרַגְלֶ֑יךָ וְלֹ֤א תַעְטֶה֙ עַל־שָׂפָ֔ם וְלֶ֥חֶם אֲנָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃
נודע ביהודה מהדורא קמא
אלא שאני אומר גם לו יהיבנא לרמ"א דפליגי מ"מ עד כאן לא פליגי אלא היכא שהקבורה היתה ביום וטעמו של ר"ת דעיקר סעודת הבראה ביום ראשון שאז יום מר ובו עיקר המרירות אבל אם כבר חשכה חמה והגיע הלילה שוב בטל המרירות ולכן מותר לאכול משלו. ודעת הנ"י כי היכי דליל שני חשוב כיום ראשון לענין אבילות הכי נמי לענין הבראה אבל היכא שמת ונקבר בלילה שאז הוא יום ראשון ממש בו בלילה ואז עיקר המרירות פשיטא דלכ"ע מברין בלילה דאל"כ אם כן ע"כ בטלה הבראה לגמרי בזה שאין לומר שלא יאכל בלילה כלל שלא מצינו גזירת תענית על האבל שלא יאכל לא משלו ולא משל אחרים ואם יאכל בלילה איך מברין אותו ביום שלאחריו והלא אינה סעודה ראשונה והלא אפילו ביום ראשון אין מברין אלא בסעודה ראשונה וא"כ על כרחך לומר שאז בטילה ההבראה לגמרי ואין לזה טעם וריח גם דברי ר"ת אינם מורים כן. וכן הראיה מדוד שם מיירי דוגמא דאבנר שנקבר ביום. ועוד שאם תאמר שאז בטלה ההבראה לגמרי א"כ אם מת לו מת ברגל על כרחך התחלת האבילות בליל מוצאי יו"ט ומדוע יהיה שייך סעודת הבראה כלל והרי מבואר בש"ע סעיף י"א שמברין הבראה ראשונה שבימי אבילות וגם רמ"א לא נחלק אלא מטעם שכיון שנדחה יום ראשון ע"ש. ולכן נראה לע"ד שמברין בלילה ואם לא אכל בלילה מברין ביום שאחריו שעדיין הוא יום ראשון וסעודה ראשונה. והא דכתיב ביחזקאל ואעש בבוקר כאשר צויתי אף שמתה אשתו בערב אין הכוונה לפי שלחם אנשים אינו נוהג בלילה דהרי שם כתיב ג"כ נעילת סנדל ועטיה על שפם ואטו אבל בלילה אינו חולץ נעל ואינו עוטה על שפם אלא הכוונה ביחזקאל שעשה בבוקר לעיני כל העם כדי שירגישו בשנויים הללו ויהיה יחזקאל להם למופת אבל גם בלילה היה כמו בבוקר. ולדעת התוס' שלחם אנשים נוהג כל יום ראשון א"כ אף שאכל בלילה מ"מ היה שינוי בבוקר מה שלא אכל לחם אנשים ואכל משלו שהרי הלילה ויום שלאחריו ודאי יום ראשון הוא ולדעת שאר פוסקים דדוקא סעודה ראשונה אולי לא אכל יחזקאל בלילה כלל כדי שתהיה סעודתו הראשונה בבוקר להראות השינוי לעם משאר אבליה. וכ"ז פשוט:
בנין ציון
תשובה – מה שאונן פטור מכל המצות בזה יש ב' טעמים או שמפני שעוסק במצות קבורה פטור מכל המצות או מפני כבוד המת ולשני הטעמים לא שייך לפטור אונן על מת אחר ממצות קבורה של מת הראשון דאם משום עוסק במצו' הרי אדרבא נקרא עוסק במצו' במת הראשון שהיא מצו' ראשונה ולעולם במצו' שחלה עליו ראשון נקרא עוסק במצו' לפטור ממצו' אחרת כמשכ' הרן בברכות פ' מי שמתו ואם משום כבוד המת מאי חזית דכבוד מת שני עדיף אדרבא כבוד מת ראשון עדיף ובר מן דין אין לפוטרו ממצות קבורת מתו הראשון משום אנינות דבקבורת המת בלא עשה דקבר תקברנו יש ג"כ לא תעשה דלא תלין כדאמרינן בסנהדרין דהמלין את מתו עובר בלא תעשה והרי אונן לא פטור רק ממצות עשה אבל לא הותר לו לעבור על לא תעשה שבתורה ולכן כיון דמוטל עליו לקבור מתו הראשון מוטל עליו ג"כ לקרוע שהרי קריעה שהיא מדברי קבלה צריך להיות בפני המת עכ"פ למצו' מן המובחר כמבואר בפוסקים והיא משום כבוד המת וגם צדוק הדין יאמר מטעם זה ועוד דבלא"ה לא שייך לפטור מטעם אנינות מלומר צ"ה שהרי זה שייך גם למתו השני אבל לעשות שורה ולנחמו נ"ל דלענין זה נוהג אנינות שהרי אמרו אל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו ואף דהנחמה אינה על המת המוטל לפניו מכ"מ כשמנחמין אותו בלשון נחמה סתם שייך זה על כל צערו ואין לנחם מי שצער עדיין מוטל לפניו אבל סעודת הבראה צריך לאכול שהרי זה נזכר בלשון איסור כדאמרינן סוף מ"ק סעודה ראשונה אסור האבל לאכול משלו ויליף מקרא דיחזקאל דלחם אנשים לא תאכל וכן שאר דיני אבלות שאינן נוהגין ג"כ בשעת אנינות כגון נעילת הסנדל נראה שצריך לנהוג מטעם זה אפילו קודם קבורת מתו השני דכל שנזכר עליו שם איסור אין לפוטרו מטעם עוסק במצו' פטור מ"ה וגם משום כבוד מתו הראשון כנלענ"ד: הקטן יעקב.