איכה ד:יז ספרות בית שני: מלחמת היהודים

ז. אלה הדברים אשר דבר אלעזר. אך דבריו לא נכנסו אל לבות כל העומדים עליו. אמנם רבים מהרו לשמוע לעצתו, וכמעט נגשו בתאות־נפש למַלא אחריה, בחשבם, כי טוב ויפה יהיה להם המות. אולם רכי־הלב בהם התעוררו לחמול על נשיהם וטפם ושִׁוו לנגד עיניהם את המות העתיד לעצמם, והביטו זה אל זה ודמעות עיניהם ענו בהם, כי אין דעתם נוחה מהמחשבה הזאת. ואלעזר ראה את מֹרך־לב האנשים, אשר לא קמה בהם רוח לשמוע לעצתו הכבירה, וחרד פן ימסו באנחותיהם ובדמעותיהם את לב גבורי־החיל אשר הטו אֹזן לדבריו, ועל־כן לא חדל לדבּר על לבם, כי־אם עמד על רגליו מלא־קומתו בלב נכון וברוח אדירה ודבּר אליהם דברים נשגבים על נצח נשמת האדם^א)במקור: על־דבר אי־המות (אלמות) של הנשמה., וקרא אליהם בקול גדול וחזק, בנעצו את עיניו בּבוֹכים: ״מה מאד נכזבה תוחלתי! אמֹר אמרתי בלבי, כי אני יוצא למלחמת החרות ואִתּי אנשים גבורי־חיל, אשר קבלו עליהם לבחֹר בחיי־כבוד או במות, והנה לא נבדלתם מכל החשֻׁכּים בגבורתכם ובעֹז־רוחכם, וירֵאים אתם את המות הזה, הבא לפדוֹתכם מצרות נוראות, תחת אשר היה לכם לקבלו מבלי התמהמה ומבלי חכות לעצתי. הן מאז, מן היום אשר הגענו לבינה, לִמדונו חֻקי תורתנו, תורת אלהים, וגם אבות־אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגֹדל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המות^ב)הכונה, כמובן: העולם־הזה, ולא העולם־הבא.. כי המות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נוה הטהרה, אשר שם ביתן, לבלתי תוספנה עוד לדַאבה; וכל העת אשר הן אסורות בגוִיה הבָּלה^ג)ששולט עליה כליון — ״הנפסדת״ ביונית ובלשון המתרגמים של ימי־הבינים. ושבֵעות רֹגז יחד עמה הן באמת חשובות כמֵתות. כי לא יכּון הקשר בין חלק האלהים ובין החלק הבָּלה. ואמנם הנשמה חושפת את כֹּחה הגדול בעודה אסורה בגוף, כי היא עושה אותו לכלי מקבל רשמי החושים, וגם היא מניעה אותו באין רואה ומגדלה ומרוממה אותו במעשים מעל לתכונתו הכָּלה^א)הנפסדה, החדֵלה.; אולם אחרי אשר תפָּטר הנשמה מהסבל המושך אותה אל האדמה, הדבק בה, ותגיע אל משכן נחלתה, רק אז תחליף כֹּח־נצחים ותִגבּר אונים באין־מעצור מעברים, ולא תראה עוד לעיני אדם, כי תהיה כאלהים. והן אין רואה אותה גם בעודה בגוף, כי היא נסתרה מן העין בבואה אליו ונעלמה בצאתה ממנו. ורק תכונה אחת לה — כי אין כליון שולט בה, והיא סבת כל התמורות אשר בגוף, וכל אשר תגע בו הנשמה יחיה ויפרח, וכל אשר תרחק ממנו יִבלה וימות. כה גדול חלקה בַּנֵּצח! הַשֵּׁנה תהיה לנו למופת נאמן על צדקת דברינו, כי בעת השֵּׁנה אין הגוִיה מושכת אחריה את הנשמה, והשעה היא שעת מנוחה נעימה לנשמות העזובות לנפשן, והן באות בסוד אלהים, הקרוב אליהן, ומשוטטות בּכֹּל וצופות עתידות רבות. ולמה זה נירָא מות — תחת אשר אנו אוהבים את המרגֻּעה בעת שנתנו? והלא אִוֶּלת היא בלבנו לרדוף אחרי החֵרות בחיים (בעולם־הזה), בעוד עיננו צרה בחֵרות־נצחים (בעולם־הבא). והנה אם נלך בדרכים, אשר למדנו מאבותינו, עלינו לתת מופת לרבים ולקבל את המות באהבה, ואם נבקש עֵדי־אמת בקרב הנכרים, נתבונן אל דרכי אנשי הֹדוּ, השוקדים על דרכי החכמה כל ימיהם. האנשים המשכילים האלה נושאים את עֹל חיי־הבלם בלי־חמדה, כי חלדם נחשב בעיניהם לעבודה זרה, אשר נגזרה עליהם מידי שמים, וכל ישעם וחפצם להתיר את הנשמות ממאסר הגוִיות, ובאין צר ומצוק ולחץ נגד פניהם, רק מעֹצם תשוקתם לחיי־נצחים הם גולים את אזני חבריהם, כי עוד מעט ילכו ואינם, ואין איש מניא את עצתם, כי־אם כל האנשים מתברכים בהם, וכל אחד נותן בידיהם פקֻדות (בשׂורות) לאֶחיו [המתים], והם מאמינים בלבב שלם, כי חיי הנשמות יחד הם נצח ואמת. ואלה (ההולכים למות) שומעים את דברי הפקֻדות, ואחרי־כן הם נותנים את בשרם לאש, למען אשר תצא הנשמה בטהרה מן הגוף, ומתים לקול שירה וברכה. ונוח לאוהביהם לשלוח אותם לקראת המות מאשר ליתר האנשים לשלוח את בני־עירם לדרך רחוקה, והם (החיים) בוכים על מנת־חלקם ומהללים את המתים, כי זכו לעמוד במערכות הכתובים לחיי־עולם. ואיך לא נבוש ונכָּלם, אם נפֹּל ברוחנו מההֹדים, ובמֹרך־לבנו נעטה חרפה רבה על חֻקי תורתנו, אשר קנאו בהם כל בני־האדם? ולו גם למדנו למבראשונה את הפך הדבר הזה, כי החיים הם תכלית הטוב לאדם והמות הוא אסון נורא, הנה השעה מצַוה עלינו ודורשת ממנו לשאת את המות בלב נכון, כי רצון אלהים הוא, ולא נוכל להמלט מן הגזרה. ורואה אני, כי מימי־קדם הוציא אלהים את המשפט הזה על כל זרע היהודים^א)כנראה, זכר כאן אלעזר את דברי הפסוק: ״עשה ה׳ אשר זמם, בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם״ (איכה ד, י״ז). ואין לנו עצה למצֹא ישועה ממנו, אם נמאן הפעם לפרֹש מן החיים. ואל תלמדו חובה על עצמכם ולא זכות על הרומאים, כי במלחמתנו אִתּם אבדנו כֻלנו. הן לא יד גבורתם עשתה זאת, כי־אם כֹּח נעלה מהם היה סבּת הדבר ונתן להם להתיַמר בנצחון. האם בנשק הרומאים נפלו היהודים היושבים בקיסריה? הן לא עלה על לבם למרוד ברומאים, ובעוד הם מקַדשים את יום־השבת קפץ אליהם המון אזרחי קיסריה ושחט אותם עם נשיהם וטפם, בטרם הספיקו לעמוד על נפשם, ולא שׂם את לבו לדברי הרומאים בעצמם, אשר הודיעו, כי רק אנו המורדים לאויבים נחשבים בעיניהם. ואולי יאמרו, כי יושבי קיסריה היו אנשי־ריב כל הימים לשכניהם היהודים ומצאו הפעם שעת־הכֹּשר לכַלות בהם את חמתם הישנה, אך מה נדבר על־דבר היהודים בבית־שאן? הן אלה ערבו את לבם להלחם ליוָנים בנו, ולא זכרו ברית־אחים לנו במלחמתנו עם הרומאים; ואמנם הרבה הועילה להם אהבתם ואמונתם לאלה (ליוָנים)! הם נרצחו בידיהם בענויים קשים עם כל בני־ביתם יחד, וזה היה שׂכרם, אשר קבלו חֵלף אמונתם בברית. והרעה, אשר לא נתנוּנו לעשות לאלה (ליונים), נִתּנה בראשם, כאִלו הם זממו לעשותה. הלא תדעו, כי אין אף אחת בכל ערי סוריה, אשר לא המיתה את היהודים היושבים בקרבה, אף כי היהודים האלה היו לנו שונאים קשים ורעים מהרומאים. ככה עשו יושבי דמשק, אשר לא ידעו אף לבדות איזו עלילה שיש בה טעם, ומִלאו את עירם רצח תועבה, בשחטם שמונה־עשר אלף נפש, יהודים ונשיהם יחד. וגם שמעו אזנינו, כי מספר היהודים, אשר מתו מוֹת־ענויים בארץ מצרים, עלה על ששים אלף נפש. אמנם היהודים האלה מתו ככה, כי ישבו בארץ לא להם ולא יכלו להשיב לשונאיהם אל חיקם — אולם מה היה לאחינו היושבים בארץ נחלתם, לכל אלה אשר קראו מלחמה על הרומאים? הנבצר מהם דבר, למען חַזק את לבם בתקוה נאמנה לנַצח את שונאיהם? הן נשק נמצא בידם למכביר וחומות ומצודות נשגבות היו להם ורוח נערצה עוררה אותם למלחמה בעד החרות, ולבם היה לב־גבורים אשר לא ישוב מפני כֹל, וכל אלה יחד עודדו אותם למרד. אבל רק למצער הועילו להם כל אלה, ובנַשאם את תקוותינו למעלה נהפכו והיו למקור תלאות נוראות. נפלו, נפלו כל משגביהם! כלם כרעו לפני האויבים, כאלו הוכנו לפאר את נצחונם, ולא להיות לישועה לכל החוסים בהם. ועלינו לאמר: אשרי הנופלים בקרָב, כי מתו בהלחמם בעד חרותנו ולא במכרם אותה [לאויבים]. ומי לא ינוד לגורל ההמון הרב, אשר נכנע תחת ידי הרומאים? ומי לא ימהר לבחֹר במות, בטרם ראו עיניו ברעה אשר מצאה אותם? אלה כרעו למות תחת כלי־המשחית, אלה נשרפו באש, אלה נפחו נפשם תחת שוטי מציקיהם ואלה — נאכל חצי־בשרם בשִׁני חיות רעות, ועוד נשארו בחיים ונקדשו לסעֻדה שנית להיות להן לטרף, לשעשע את לב השונאים ולמלא פיהם שחוק. אולם מאמין אני, כי יש עוד אמללים מאלה — כל אלה אשר נשארו חיים, המתפללים כל היום למָות ואיננו! ואיה העיר הגדולה, עיר ואם לכל זרע היהודים, עם חומותיה הרבות והבצורות עם כל חֹסן מצודותיה ותפארת מגדליה הנאדרים, היא אשר צרה מהכיל את כל הכבודה הרבה הערוכה למלחמה, ולא היה מספר לרבבות האנשים המתנדבים להלחם למענה? איה הקריה הנאמנה, אשר אמרנו, כי אותה אִוה אלהים למושב לו? עד היסוד נהרסה, נהפכה משֹּׁרש, ורק זֵכר אחד נשאר לה — מרבץ מחריביה על משואותיה! וזקנים יגיעי־כח מתאבקים באפר הר־הבית ונשים אחדות מסתופפות בה, אשר השאירון השונאים בחיים להתעלל בהן בחרפה ובכלִמה. וכי ישיב אחד ממנו זאת אל לבו — היעצור כֹּח להביט אל אור השמש, אף אם לא יהיו חייו תלואים לו מנגד? מי האיש, אשר מלאוֹ לבו לשנֹא את עיר אבותיו, מי האיש רך־הלבב החפץ חיים, אשר לא יתמרמר בלבו, כי עודנו חי כיום הזה? הוי מי יתן מוּתנו כֻּלנו, טרם ראו עינינו את העיר הקדושה ההיא נהרסה בידי האויבים, ואת היכל־הקֹדש מחֻלל ונִתּץ. והנה שעשעה נפשנו תקוה, הנאה לאנשי־חיל, אולי תמצא ידנו לקחת מאויבינו את נקמת ירושלים, ואחרי אשר נכזבה תוחלתנו והשאירה אותנו לבד בצרה גדולה, נמהר לבחֹר לנו מיתה יפה. נרחם על נפשותינו ועל נפשות עוללינו ונשינו בעוד לאל־ידינו לרחם עליהם. חן למות נולדנו ולמות הולדנו את צאצאינו, ומן המות לא יִמָּלטו אף המאֻשרים בבני־האדם. אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו— כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מברִיָּתו, ורק מִמֹרך־לב נושאים האנשים את סבל הנוראות האלה, כי סרבו לבחֹר מות בשעת הכֹּשר. והנה בגבורה וברוח נדיבה מרדנו ברומאים, וכאשר קראו לנו זה מקרוב להכָּנע בפניהם ולהציל את נפשותינו, לא שמענו לקולם. ומי בקרבנו לא יבין את עֹצם עברתם, כאשר תמצא ידם לתפֹּש אותנו חיים? אוי לבני הנעורים, אשר יפרכו היסורים הרבים את כֹּח עלומיהם, ואוי למלאי־הימים, אשר יִכְשׁל כֹּח זקנתם לשאת את הצרות. ראֹה יראה האחד בהלקח ממנו אשת־נעוריו לחרפות ושמוע ישמע את קול בנו המשַׁוע לעזרת אביו — וידיו תהיינה אסורות ולא יהיה לו כֹח להושיע. לא ולא! עוד ידינו לא אסורות והן מחזיקות בשלח, תהיינה לנו לישועה הפעם! ומוֹת נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני־חורין נִּשָּׁאר בעזבנו את ארצות החיים, אנחנו, נשינו ובנינו! ככה צוו עלינו חֻקי תורתנו, על זאת מתחננים אלינו נשינו ובנינו! האלהים פקד עלינו את הגזרה הזאת, והיא העצה היעוצה על אף הרומאים ועל חמתם: יראים הם, פן ימות אחד ממנו, טרם ילך שבי לפניהם. נמהר־נא במעשינו ותחת שמחת השונאים על שברנו, אשר אליה הם נושאים את נפשם, נשאיר להם מבוכה ותמהון, בראותם את גבורת־לבנו.״