וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵיהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה׃
מדרשי פילון
הפירוש על "ואצלתי מן הרוח אשר עליך", נמצא גם בספרי: "לְמַה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה, ידלקו ממנו נרות הרבה ולא חסר מאורו כלום, כך לא היתה חכמתו של משה חסר כלום" (ספרי בהעלותך, צג). ומכאן בהרחבת הדברים במדרש תנחומא: "הזקנים היתה נבואתן מִשֶּׁל משה, שכֵּן אומר הכתוב ואצלתי מן הרוח. אבל אֵלוּ (אלדד ומידד), היתה נבואתן מִשֶּׁל הקב"ה, שנאמר ותנח עליהם הרוח (במדבר יא, כו). ואם תאמר, הזקנים שהיתה נבואתן של משה שמא חיסר מנבואתו כלום? לאו! למה היה משה דומה, לנר שהיה דולק, הכל מדליקין ממנו ואורו איננו חסר כלום, אף כן משה, אף על פי שנטלו הנביאים מנבואתו, לא חסרה נבואתו של משה כלום" (ת"ב בהעלותך, כב; ת"ה, יב).