במדבר כג:יט ספרות בית שני: מדרשי פילון

דברים אלו מורים על חרָטָה, שהיא מידה זרה²²² מילולי: לא מקובלת. מ. לכוח האלהי. כי טבע²²³ מילולי: תכונות. מ. האדם חלש והפכפך, כשם שמעשיו מלאים ספיקות רבים, אך אין ספק לפני האלהים, ואין דבר נשגב (ממנו), כי הוא תקיף בדעתו ויציב ביותר. וכיצד (אפשר הדבר) שהוא השחית בראשונה את המין (האנושי) במבול, כשאותן הסיבות היו קיימות (ועומדות), ו(הרי) הוא יָדַע שלֵב²²⁴ מילולי: שכל הרהורים, ראה הע' 218. מ. האדם נתון ומסור לרעות מנעוריו, ואחרי כן אמר שלא ישחית עוד, אף על פי שאותן הרעות נשארו בנפשם? אך יש לומר, כי המפתח לכל סיגנון כגון זה בתורה, הוא יותר בלימוד ובעזר־הוראה מאשֶר בטבע האמת. כי קיימים שני עקרונות הנמצאים בתורה בכללה, באחד נאמר: "לא כאיש (אֵל)" (במדבר כג, יט), ובשני נאמר שחי העולמים²²⁵ ביונית ὁ Ὤν הקיים. "מייסר כאיש את בנו" (דברים ח, ה). (אולם רק) הראשון (בלבד) יש בו מן האמת, כי למען האמת אין אלהים דומה לאדם, אף לא לשמש ולא לשמים אף לא לעולם המוחש, אלא (רק) לאלהים - אם בכלל מותר לומר זאת - כי אין ערוך, דמיון, ומשל, לברוך ומבורך. אכן, הוא מֵעַל ומעֵבר לאותם אושר וברכה עצמם, (ו)הוא אשר טוב ודגול מהם. אולם (הכתוב) השני, הוא עניין של הוראה ומתן־הֶסבֵּר: "כאיש", למען ייסר אותנו, יצורי עפר, כדי שלא נפרע לנצח עבור הרוגזוֹת והעונשים החמורים, בשינאה עמוקה בלי־מנוח. כי דַי להתרעם ולהתמרמר פעם אחת ולהטיל עונש חמור על החוטאים; אבל (לייסר) פעמים רבות על אותו העניין, הוא מעשה של נפש פראית ואכזרית. כי האלהים אומר: "השבתי כגמולו למי שראוי לחיענש, לכל אחד כפי חטאיו, ועתה בדַרְכִּי כבראשונה, אני נוהג ברחמים"²²⁶ בתרגום העברי נהגתי לרגל הפרפרזה שהציע איזה מפרש ארמיני בגליון כתב־היד. ראה מרקוס עמ' 136 הע' a..

גם במקומות אחרים, דן פילון על הסתירה המדומה בין הפסוק "לא איש אל" לבין "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך", ואלה דבריו: "הרי ממצוות תעשה והלא תעשה, שהן החוקים לאמיתם, עולים שני עקרונות בנוגע לעילה (הראשונה). האחד הוא ש"לא כאיש אֵל" (במדבר כג, יט), והאחר שהוא אכן כאיש. אלא שהראשון, מחד, מאוּשר על־ידי האמת המוחלטת, ומאידך, השני, נזכר לצורך חינוך ההמונים. לפיכך נאמר על אודותיו (האל): "כאשר ייסר איש את בנו" (דברים ח, ה), וכך (נאמרו הדברים) לשם חינוך ותוכחה, ולא כדי לסַפֵּר את תכונתו (של האל)" (על האלהים שאינו משתנֶה, נג-נד). "בדרך כלל ישנן רק שתי דרכים בתורה בכללה: האחת נוטה אל האמת, והיא קובעת "כי לא איש אל", והשנייה (הנוטה) לדעותיהם של קשֵי ההבנה, שעליהם נאמר: 'ה' אלהים ייסר אתכם כאשר ייסר איש את בנו"' (על החלומות א, רלז). וראה לעיל ג, כב שו"ת בראשית א, נה.

אמת, שהאלהות אינה מפקפקת ואינה מתקנאת, אלא שלעתים קרובות משתמש (הכתוב) במונחים ושמות מפוקפקים כביטוי לעיקרון (לדַבֵּר) "כאדם"²⁴⁷ בשיטת ר' ישמעאל, ש"דיברה תורה כלשון בני אדם".. כפי שהערתי²⁴⁸ ראה להלן בראשית ח, כא שו"ת בראשית ב, נד ובביאור שם; ו, ז שו"ת בראשית א, צה ובביאור שם., שניים הם העקרונות הנעֲלים ביותר, האחד "כי לא איש אֵל" (במדבר כג, יט), והשני "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהים ייסרך" (דברים ח, ה). אם כן, הראשון (עניין) של שילטון, בעוד שהשני (נוגע) למשמַעַת, והוא הצעד הראשון באימונים, על מנת ש(האיש) החָפץ יכנס לעניין בהדרָגה. אכן, אין המלה "פן" פיקפוק מצידו של האלהים, אלא ביטוי לכך, שהאדם סַפקָן²⁴⁹ פקפקן. מ. מטבעו, וזו התרָאָה לאותה המחלה השוכנת בקרבו. כי כל אימת שמתרחשת איזו תופעה כל שהיא²⁵⁰ מילולי: איזו תופעה של איזה עניין. מ., חיש־קל מתעוררת בו הדחיפה לאותה התופעה וסיבתה, ושָׁם פוגע סָפֵק שני בנפשו של אותו הפקפקן, האם לקבל (את התופעה) או שמא לא לקבלה. וכלפי פיקפוק שני זה בא הביטוי "פן". אך האלהות אין לה חֵלק בשום רע²⁵¹ כשיטת פילון, שאין הקב"ה מזכיר שמו על הרעה. ראה להלן בראשית ד, כה שו"ת בראשית א, עח; ה, כט שו"ת בראשית א, פז בביאור בקשר להע' 372; ו, א שו"ת בראשית א, פט בקשר להע' 375; ו, יב שו"ת בראשית א, צט ובביאור; ד, ט שו"ת בראשית א, סח., ואינה מתקנאת ואין עינה צרה, לא בחיי אלמוות ולא בכל טוב אחר. אות מובהק לכך, שהוא ברא את העולם מבלי שאיש הפציר בו, בחסדו הפך יֵישות מנוגדת, מבלבלת, חסרת סדר ונרגנת²⁵² ע"פ מספר כתבי־יד. מ., לחן נועם ונוחוּת, בהרמוניה גדולה של הטוב והסדר ההולֵם. והקיים באמת, נטע את עץ החיים בתבונתו הבהירה. יתר על כן, הוא לא נזקק למתווך ומאיץ לצורך השותפות (של האדם) עם הבלתי־נפסד. והנה, כשהשֵׂכל היה טהור, ולא התרַשֵם לא ממעשה (רע), אף לא ממילה רעה, הוא נהנה משטף דיבור ללא־חת, המביא לידי עבודת אלהים, וזו הנצהיות האמיתית שאינה מוטלת בסָפֵק²⁵³ ברבינו בחיי: "מתחלה קודם שחטא אדם היה כלו שכלי, אין לו מונע כלל, ועתה ירד ממעלתו ונתלבש בתאוה ורצה לדעת טוב ורע".. אולם, משנשתוקק לחיי תמותה, והחל סובב ופונה אל הרע, הוא תעה מן האלמוות. כי לא יָאֶה להעניק אלמוות לרשע, ואין כל תועלת אם נפל הדבר בחלקו. כי במידה שהרע והמרושע מאריך ימים, בה במידה גדלה נבלותו, והוא גורם נזק גדול לעצמו ולאחרים.^*שו"ת בראשית א, נה
___________