בראשית ב:ז ספרות בית שני: מדרשי פילון

נראה, שב(מילים) אלה רומז (הכתוב), כי הדם הוא מַהוּת הנפש, אך של הנפש החושנית והחיונית, ולא של זו האמורה להיות מעוּלָה ביותר שהיא השִׂכלית והנבונה. כי לנפש שלשה חלקים: המֵזִין²⁶⁰ הכוונה לחיוני, וראה להלן., החושני והשִׂכלי. לפי התיאולוג (=משה), הרוח האלהי הוא יסוד (החלק) השִׂכלי, כי הוא אומר בבריאת העולם: "נפח בפניו" -כסיבה- "נשמת חיים" (בראשית ב, ז), אך הדם הוא מהוּת (הנפש) החושנית והחיונית, כי במקום אחר הוא אומר: "נפש כל בשר הוא הדם" (ויקרא יז, יד), ונאה ויאה אמר (הכתוב הזה) שהדם הוא נפש ה"בשר", ובבשר נמצאות החושניות והתאוות, אך לא שֵׂכל ולא מחשבות. יתר על כן, (הביטוי) "בדם הנפש" מורֶה, שה"נפש" אחת היא וה"דם" אחר, כך שיסוד הנשמה הוא באמת רוח²⁶¹ מילולי: מציאות רוח. מ. בַּל־תִּכָּשֵל. אך הרוח כשלעצמו, בלי הדם, אינו תופס מקום, אלא הוא נישא מעורב ומורכב עם הדם... זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, (הכתוב) מְכַנֶה "דם הנפש" את הלַהַט שלו, ואת המוסריות הנלהבת (ו)ההתעַלוּת. ומי שמָלֵא בחכמה זו, מואס בכל מיני מאכל ובתענוגי תאוות, שחלקם מהבטן או מִמַּה שמתחת לבטן. כי מי שהוא פורק־עול והולֵל כמו הרוח, או דָבֵק בעצלותו ובחיים לַחִים²⁶² חיי תפנוקים. ראה לעיל נח הע' 252. מ., אינו עושה דבר, אלא שוכב על בטנו כזוחלי²⁶³ מילולי: רומשי. מ. עפר, אשר מתמסרים ללחך עפר, ומסיים את חייו מבלי לטעום מן המזון השמיימי, שהנשמות אוהבות החכמה נוחלות אותו.^*שו"ת בראשית ב, נט
___________

במקום אחר, מפרש פילון את הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז): "כשם שהפָּנִים מושלי הגוף, כך השֵׂכל מושל הנפש, ורק בו נפח האלהים (מרוחו). ואילו האיברים האחרים אינם ראויים, לא החושים לא הדיבור ולא איבר הולדה, שהרי אלה שנִיים במעלָה. אלא מִמַּה הושפעו אֵלה?²⁶⁷ מי נפח בהם רוח?. מ. בוודאי מן השֵׂכל, כי השֵׂכל מעניק לחלק הבלתי־שכלי של הנפש מעט ממה שקיבל מן האֵל. כך, שהשֵׂכל קיבל את רוחו מן האֵל, והבלתי־שכלי מן השֵׂכל" (דרשות אלגוריות א, לט-מ).

ולפי פילון, גם יצירת האדם היתה יצירה של "האדם האידיאי", ולאחריה באה יצירה של "האדם המוחשי", עליה מדובר בפרשה שניה שבספר בראשית: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" (בראשית ב, ז). וכדברי פילון: "אחרי זה הוא אומר כי יָצַר "האלהים את האדם", בלקחו "עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים". הוא מראֶה בזה באופן ברור מאד, כי יש הבדל גדול מאד בין האדם שנוצר כָּעת, ובין (האדם) שנברא מקודם בצלם אלהים. שכן הנוצר הוא מוּחָש, כבר יש לו חֵלק בתכונה, מורכב מגוף ונשמה, גבר או אשה בן־תמותה מטִבעו, אבל זה שלפי הצֶלם - (הוא) אידיאה ידועה" (על בריאת העולם, קלד).