בראשית ג:טו ספרות בית שני: קדמוניות היהודים ומדרשי פילון

אחרי אשר שָׂם ה׳ את האדם ואת אשתו בגן עדן צוה אותם לאמר: מכל עץ הגן אָכֹל תאכלו, אך מעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו, כי ביום אכלכם ממנו תֶאשָׁמוּ ורעה תבוא עליכם (המות). והנה בעת הַמְאֻשָׁרָה ההיא היה שלום ואחוה בין חַיְתוֹ ארץ, [וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי רבץ, ועגל וכפיר ומריא רעו באחו], לא הרעו ולא השחיתו בכל רחבי ארץ, ואהבה נאמנה היתה גם ביניהם ובין האדם^*)בקלל ה׳ את הנחש, אמר: ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה וגו׳ (בראשית ג׳, ט״ו), מכלל שעד העת ההיא היה שלום ואהבה בין הנחש ובין האדם גם בין כל החיות ובין האדם—.. רק הנחש היה ערום מכל חית השדה, ויקנא בהצלחת האדם ואשתו וברוב טוּבָם בעֵדן גן אלהים, ויתנכל בעָרמתו לָשׂוּם מוקשים לרגליהם ולהפילם במהמורות, ובדעתו כי בעברם את מצות האלהים יבֻלע להם וילכו מדחי אל דחי, השיא את האשה (כי דעתה קלה) לאכול מפרי עץ הדעת למרות פי ה׳, ובחלקת לשונו דבר אליה כי רק מאשר יודע אלהים כי ביום אכלם ממנו תפקחנה עיניהם ויהיו כאלהים יודעי טוב ורע, רק בעבור זאת צוה אותם לבלתי אכל ממנו, ובפה חנף ושפתי חלקות הִדִיחַ את האשה ותקח מפרי עץ הדעת ותאכל ותתענג על טובם ותשמח על נעמם ותתן גם לאישה עמה ויאכל גם הוא, ותפקחנה עיני שניהם וידעו ויבינו כי עירומים הם ויתבוששו — כי בעץ ההוא הטביע ה׳ סגלה נפלאה לתת מזִמה ויתרון דעת לאוכל מפריו — ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות לכסות את ערותם, וַיְדַמוּ בנפשם כי טוב להם עתה מאז ומאֻשרים הם בפקוח עיניהם ובהשכילם למַלאות את מחסוריהם—. אך בשמעם את קול ה׳ אלהים מתהלך בגן, התחבאו תחת עצי הגן, כי ידעו את עַוָתָתָם ולא נועזו להרים פניהם אליו. ויקרא ה׳ אלהים אל האדם וישאלהו על מה זה יתחמק ויחבא מפניו תחת אשר עד כה ראה פניו בששון ובשמחת לבב? וידם האדם, כי לא מצא מענה לשון. אז דבר ה׳ אליו באפו, ויאמר: ידעתי כי לא על צדקותיך נאלמת ולא תפתח פיך — ידעתי כי מרית את פי ותאכל מן העץ אשר צויתיך לבלתי אֲכָל ממנו, ועתה הנך ברעתך — לוּא הקשבת למצותי, כי אז היית מאשר בארץ ודאגה וְחֹסֶר לא לחצו לבך, כי אז נתתי שמחת עולם בלבך וענג ושעשועים ונעימות נצח בנפשך, ויהי כחול ימיך, וזקנה ושיבה לא כפפו קומתך—. אז התודה האדם על עֲוֹנוֹ, ויתנפל ויתחנן אל ה׳ לסלוח לו, וישיא עֲוֹן אשמתו על אשתו, ויאמר: האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ וָאֹכֵל. והאשה השיאה עון האשמה על הנחש, ותאמר: הנחש הערום והנוכל השיאני ואכל. ויאמר ה׳ אלהים אל הנחש: כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה , לשונך תהי נאלמה בפיך והדבר יחדל ממך לעולם, ותחת זאת אשים חמת מות ורעל תחת לשונך, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש (כי ממנו נפתחה רעת האדם והאדם ישלם גמולך בראשך) ואתה תשופנו עקב, על גחונך תלך, כי מקצץ אני רגליך, ועפר תאכל כל ימי חייך בהיותך זוחל עפר—. אל האשה, אמר: יען אשר שמעת בקול הנחש ותחטאו וגם את אישך החטאת, הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך. ולאדם אמר: כי שמעת בקול אשתך והפרת את מצותי, ארורה האדמה בעבורך, בזעת אפיך תעבוד אותה, והיא לא תוסיף תת כחה לך, וגם אחרי עבודה קשה לא תוציא רק מעט צמח אשר יעשה קמח, ואכלת את עשב השדה^*)המחבר כתב את הס׳ הזה בעבור חכמי העמים, והם לא יקבלו את דברי חז״ל (במס׳ ברכות ס״א, בב״ר פרשה כ׳ ובספרא שמיני סי׳ כ״ח) בגדולה מתחילין מן הגדול ובקללה מן הקטן שעל כן נתקלל הנחש תחלה ואח״כ חוה ולבסוף נתקלל אדם, ועל כן הפך המחבר בגוף הספר את הסדר וכתב שבתחלה נתקלל אדם ואח״כ חוה ולבסוף הנחש.. ואחרי אשר הרביץ אלהים את הקללות האלה על האדם ואשתו, גרש אותם מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לֻקחו משם.

"'הוא ישמור את ראשך ואתה תשמור את עקֵבו'²²¹ במסורה: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב". ובאנקלוס: "הוא יהא דכיר לך וכו' ואת תהי נטר ליה". ועי' בביאור. (בראשית ג, טו). ביטוי זה נשמע מוזר, אך משמעותו מדוייקת. שֶכֵּן הוא נאמר לנחש אודות האשה, ואילו האשה איננה "אתה" אלא "אַת". מה אם כן יש לומר? (הכתוב) חדל לדבֵּר על האשה והחל לדבֵּר על הזרע והמקור שלה. והשֵׂכל הוא ראשית החושניות, והוא זָכָר, אודותיו יש לומר "הוא" ו"שלו" וכדומה... לבטוי "תשמור" משמעות כפולה. האחת בדומה ל"תשגיח ותישמר". והאחרת בדומה ל"תָּשֵׁת לבך להרע"²²² מילולי: "תפקח עין כדי להרוס". מ. כעין "לא תקום ולא תטור".. והשֵׂכל, בהכרח, הוא או מוסרי או מָשחת. ובכן השֵׂכל השוטה ייעשה שומר ואוצֵר של התאווה, שכֵּן הוא נזקק לה, ואילו ה(שֵׂכל) המוסרי (ייעשה) לאויבה, כשהוא יושב וממתין עד אשר יתגבר ויביא עליה כליון מוחלט. והתאווה מצידה שומרת את צעדיו של השוטה, אך היא מנַסָה להרוס ולהחריב את עֶמדתו של החכם, שכֵּן היא סבורה ש(החכם) זומם את חורבנה, ואילו השוטה ישמור עליה כמיטב יכולתו" (דרשות אלגוריות ג, קפח-קפט).