בראשית ג:יח ספרות בית שני: מדרשי פילון

במקום אחר בכתביו דורש פילון את הפסוקים יח-יט במידת סמוכין: "'ותאכל את עשב השדה, בזעת אפיך תאכל לחמך' (בראשית ג, יח-יט). עשב ולחם הם שמות נרדפים, כביכול אותו הדבר עצמו. העשב הוא מזונו של הבלתי־שִׂכלי²³¹ או: בהמי. מ., והרָשע, שניתק הימנו השֵׂכל־הישר, אף הוא בלתי־שִׂכלי. גם החושים, שהם מחֶלקי הנפש, אף הם בלתי־שכליים. ואילו השֵׂכל, השואף לחושים דרך החושניוֹת הבלתי־שכליות, אינו משיג זאת אלא בעמל וזיע. אכן, חיי השוטֶה קשים ומרים ביותר, כשהוא נמשך והולך בתשוקתו אחר הגורמים לתענוגות, ואחרי כל אשר הרעה אוהבת לִיצוֹר" (דרשות אלגוריות ג, רנא).

ברמב"ם: "וכאשר גדלה תאותו ורדף אחרי הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאָכלוֹ, נמנע ממנו הכל, והתחייב לאכל הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח, כמו שאמר וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו' בזעת אפיך וכו' (בראשית ג, יח-יט), ובאר ואמר וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבד את האדמה, (בראשית ג, כג), והשוהו כבהמות במזוניו ורוב עניניו, כמו שאמר ואכלת את עשב השדה, ואמר מבאר לזה הענין (תהלים מט, יג) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" (מורה נבוכים א, ב).